לאחר העימות הארוך בין איוב לרעיו, מגיעה נקודת ההשלמה והכפרה. רעיו של איוב, ששמותיהם מופיעים בפסוק בנוסח המדויק כפי שנשמר בספרים המוגהים [מנחת שי], מצייתים לצו האלוהי. משמעות הכתוב וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה' היא שהם הקריבו את הקרבנות שנדרשו מהם וביקשו את סליחתו של איוב, וכתוצאה מכך איוב התפלל בעבורם [ביאור שטיינזלץ].
בעקבות תפילה זו נאמר וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב, ביטוי שמשמעותו היא שה׳ האיר לו פנים, קיבל את תפילתו ומחל לרעים על חטאם [רש"י, מצודת דוד]. קבלת התפילה והמחילה נבעו מגדולתו של איוב: אף על פי שרעיו ציערו והקניטו אותו רבות, הוא בחר למחול להם ולהתפלל עליהם. מעשה זה של סליחה הוא בעל כוח רוחני עצום, שכן כאשר צדיק בעולם הזה מלמד זכות על אחרים, הדבר משתיק את המקטרג בבית דין של מעלה ומבטל את הקטרוג, ולכן ה׳ סלח לעוונם של הרעים [חומת אנך].