לאחר מסכת הייסורים הקשה שעבר, זוכה איוב לברכה אלוהית עצומה בשנותיו המאוחרות. הברכה מתבטאת בשפע חומרי חסר תקדים, המהווה פיצוי ושכר על סבלו ועמידתו בניסיון.
המילה אַחֲרִית מתייחסת לסוף ימיו של איוב ולשנותיו המאוחרות [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה מֵרֵאשִׁתוֹ היא שה' בירך אותו בשפע גדול הרבה יותר מן הברכה והעושר שהיו לו בתחילת דרכו. הפירוט המספרי של המקנה – ארבעה עשר אלף צאן, ששת אלפים גמלים, אלף צֶמֶד (כלומר, זוגות) בקר ואלף אתונות – אינו מקרי, אלא מהווה הכפלה מדויקת של הרכוש שהיה לאיוב לפני תחילת הניסיונות [אבן עזרא, מצודת דוד]. הכפלת הממון והרכוש ניתנה לו כשכר על הסבל שחווה, ולאחר שמידת הדין הסכימה להעניק לו כפל טובה בזכות הצער שהצטער והסתפקותו במועט [אלשיך].
לצד הכפלת הרכוש החומרי, הפרשנים עומדים על כך שמספר הילדים שנולדו לאיוב לאחר הניסיון נותר כפי שהיה בתחילה ולא הוכפל. גישה אחת מסבירה כי מספר הילדים המקורי היה השיעור הראוי והנכון, ולכן לא היה צורך להוסיף עליו. יתרה מזאת, אילו היו נולדים לו לעת זקנתו ארבעה עשר בנים ושש בנות, הדבר היה מעורר תמיהה רבה בקרב הרואים [תקות אנוש]. גישה שונה מדייקת מתוך הלשון וַיְהִי־לוֹ. בניגוד לתחילת הספר, שם נאמר על הילדים "ויולדו", כאן נכתב רק "ויהי לו". שינוי לשוני זה נובע מכך שאיוב קשור באובדן בניו הראשונים, ולכן ילדיו החדשים לא הוכפלו כפי שהוכפל רכושו [אלשיך].