סיומו של ספר איוב חותם את מסכת חייו הסוערת והמיוסרת של הגיבור בתמונה של השלמה, שלווה ופיוס. לאחר שאיבד את כל עולמו, סבל ייסורים קשים, והתעמת עם רעיו ועם ה' בשאלות של שכר ועונש והנהגת העולם, חייו מסתיימים מתוך רוגע ושלמות.
הביטוי וּשְׂבַע יָמִים מגיע מהשורש ש.ב.ע, והוא מנוסח בצורת סמיכות [רש"י]. ברמה הפשטנית, זהו ביטוי מליצי שנועד לתאר אדם שחי חיים ארוכים מאוד וזכה לשפע של טובה, עד שהגיע לתחושת שובע מוחלטת מרוב השפע שחווה [מצודת דוד], וימיו האחרונים עברו עליו מתוך כבוד ושמחה [אבן עזרא].
מעבר לשובע החומרי והפיזי, מסתתרת כאן משמעות פסיכולוגית ורוחנית עמוקה יותר. בדרך כלל, אדם צדיק חש צער ביום מותו על כך שלא יוכל להמשיך לחיות ולעבוד את ה'. אולם איוב עבד את ה' בצורה כה שלמה, עד שהגיע אל יום מותו כשהוא שבע לחלוטין ונטול תחושת החמצה [אלשיך]. גישה נוספת גורסת כי ימיו של אדם צדיק נותרים קיימים, ובשעת פטירתו הם קרבים אליו ומראים לו את כל זכויותיו שאסף, וכך זכה איוב לראות את ימיו ולשמוח בהם [אלשיך].
סיום זה גם סוגר מעגל ספרותי ורעיוני עם תחילת ייסוריו של איוב. בעבר, מתוך עומק הכאב, זעק איוב כי האדם הוא "קצר ימים ושבע רוגז". כעת, הפסוק מעיד כי איוב זכה לתיקון מוחלט של מצבו ותפיסתו: הוא לא היה קצר ימים אלא להפך, וחשוב מכך, הוא כבר לא היה "שבע רוגז", אלא משולל כל כעס, ומת כשהוא שבע ימים ושמחה [אלשיך].