התגמול הסופי על ייסוריו של איוב מתבטא בשיקום מוחלט של חייו, הכולל אריכות ימים יוצאת דופן וזכייה בהמשכיות משפחתית ענפה. הכתוב מדגיש את עצמת הברכה שזכה לה, המהווה פיצוי כפול על כל מה שאבד לו.
המילים אַחֲרֵי־זֹאת מציינות את התקופה שלאחר תום הייסורים וקבלת הברכות החדשות [מצודת דוד, תקות אנוש]. איוב זוכה לחיות מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה, מספר שאינו מקרי: מאחר שתוחלת החיים הרגילה של אדם נחשבת לשבעים שנה, הרי שה׳ העניק לאיוב כפליים משנות חיים אלו. חיים חדשים אלו ניתנו לו ללא קשר לגילו הקודם, שכן חייו הראשונים נהרסו כליל [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ].
בשונה מהתיאור המקובל אצל האבות כאברהם, יצחק ויעקב, הכתוב נמנע מלציין כמה שנים חי איוב לפני הניסיון, ואינו מסכם את סך כל שנות חייו. ההסבר לכך הוא שמטרת הספר אינה לעסוק בייחוסו או בגדולתו האישית של איוב, אלא רק להוכיח שהניסיון שעבר נועד בסופו של דבר לטובתו. מסיבה דומה, בסוף ימיו לא נאמר עליו שנאסף אל עמיו, משום שלא היה חלק משרשרת הייחוס של עם ישראל ואבות האומה [רמב"ן]. מנגד, יש הסבורים כי הספר כולו הוא משל, והשימוש בתיאורי חיים ושנים נועד רק כדי לכסות את רובד הסוד מעיני ההמון [תקות אנוש].
נוסף על אריכות ימיו, הכתוב מציין כי איוב זכה לברכה של וַיִּרְאֶה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת. משמעות הברכה היא שאיוב ראה בעיניו את צאצאיו מתרבים, ואף לא אחד מהם מת בחייו [מצודת דוד]. באשר לציון אַרְבָּעָה דֹּרוֹת בתוך מאה וארבעים שנה, הפרשנים דוחים את התפיסה המחשבת כי "דור" הוא פרק זמן קבוע של שלושים וחמש שנים, ומציינים כי לא ניתן לגזור מכאן נוסחה מתמטית, שכן לאורך המקרא אורך הדורות משתנה במידה רבה [אבן עזרא].