בסיומו של הוויכוח הארוך, איוב פונה אל ה' ומצהיר על הכרתו המוחלטת בכוחו האינסופי ובהשגחתו. הצהרה זו אינה מהווה גילוי חדש עבורו, אלא אישור לאמונה שליוותה אותו לכל אורך הדרך, גם כאשר הציג את טענותיו הקשות.
על פי מסורת הקריאה והכתיב, המילה בתחילת הפסוק נכתבת "ידעת" אך נקראת יָדַעְתִּי [מנחת שי]. איוב מדגיש כי יָדַעְתִּי את הדברים הללו מאז ומתמיד, עוד לפני תחילת הוויכוח ובמהלכו [מצודת דוד, שטיינזלץ]. מתוך כך מתברר כי איוב מעולם לא כפר באמת ביסודות האמונה או בהשגחת ה', אלא הציג עמדה מתריסה לשם החקירה השכלית והעיונית בלבד. מטרתו הייתה לברר את סוגיות ההשגחה, הבחירה החופשית והצדק האלוהי בכלים שכליים, כדי להגיע לידיעה ברורה ולא להסתפק באמונה עיוורת [מלבי"ם].
בחלקו הראשון של הפסוק, איוב מצהיר כִּי כֹל תּוּכָל. המילה כֹל משמעותה כאן "יכול" [מצודת ציון, אבן עזרא], והכוונה היא שלה' יש כוח אינסופי ויכולת מוחלטת לעשות ככל העולה על רוחו, הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים [רש"י, רמב"ן, אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, איוב מוסיף וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. המילה יִבָּצֵר פירושה ימנע [מצודת ציון, שטיינזלץ], והמילה מְזִמָּה מתפרשת כמחשבה, חכמה או מחשבה עמוקה [מצודת ציון, מלבי"ם, רמב"ן, שטיינזלץ]. חלק זה של הפסוק משלים וכופל את הרעיון של תחילתו [רש"י], כאשר המילה "כל" נמשכת גם לכאן, כלומר: לא תבצר ממך כל מזמה [אבן עזרא].
הפרשנים מציגים שני כיוונים משלימים להבנת משפט זה. הגישה הראשונה מתמקדת בחכמתו של ה', וקובעת כי אין גבול לחכמתו ולמחשבותיו העמוקות של הבורא, המנהיג את העולם בצדק [רמב"ן, מלבי"ם]. בנוסף, מכיוון שכוחו כה רב, אין שום מחשבה או תוכנית אלוהית שנמנעת ממנו, והוא מסוגל להוציא לפועל ולסיים כל דבר שיחפוץ בו [רש"י]. הגישה השנייה מתמקדת בידיעת ה' את האדם, ולפיה שום מחשבה אינה נסתרת מעיני ה', והוא יודע אפילו את מחשבותיו הכמוסות ביותר של לב האדם [רש"י, אלשיך].