שמותיהן של בנות איוב אינם רק צליל מזהה, אלא עדות חיה לתכונותיהן יוצאות הדופן. קריאת השמות משקפת את יופיין הנדיר, ויש בה אף רמז לתובנות עמוקות יותר על מהות החיים והחותם שאדם מותיר אחריו. הפרשנים מסכימים כי הבנות התברכו ביופי רב, ושמותיהן הוענקו להן כביטוי ישיר למראה ולחן שניחנו בהם [רש"י, מצודת דוד].
הבת הראשונה, יְמִימָה, נקראת על שם היום [אבן עזרא, תקות אנוש]. שמה מעיד על הופעתה הזכה והבהירה, שהייתה צחה ומוארת כעצם היום [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ופניה האירו כזיו החמה [מצודת דוד, מצודת ציון].
הבת השנייה, קְצִיעָה, נושאת שם של סוג בושם מוכר ונעים [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. היא נקראה כך משום שריחה היה ערב ונודף למרחקים, ממש כריחו של בושם הקציעה [רש"י, מצודת דוד].
בשמה של הבת השלישית, קֶרֶן הַפּוּךְ, ניכרת מחלוקת בין המפרשים באשר למשמעות הדימוי. גישה אחת מסבירה כי השם מתייחס לכלי איפור, הקרן שבה היו מאחסנים את אבקת הפוך שנועדה לאיפור העיניים [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את השם כמונח המבטא זוהר ויוקרה. לפי פירוש זה, המילה קרן משמעותה הארה וזיו, והמילה פוך מתארת אבן יקרה ונוצצת. מכאן ששמה מבטא יופי מבריק וזוהר כאבן חן נדירה [מצודת דוד, מצודת ציון, תקות אנוש].
מעבר לרובד הפיזי של היופי וההצלחה, טמון בפסוק מסר פילוסופי הנוגע לתכלית האדם. לאחר שאיוב עבר את ייסוריו והגיע להכרה שחיי העולם הזה והגוף החומרי הם זמניים, הוא מבין שעיקר קיומו של האדם הוא חיי הנפש בעולם הבא. מתוך תובנה זו, ציון שמותיהן של בנותיו מרמז על כך שהדבר החשוב ביותר שאדם רוכש במהלך חייו הוא שם טוב. השם הטוב והמעשים שהאדם מותיר אחריו הם הצידה האמיתית לקראת חיי הנצח של הנפש [מלבי"ם].