לאחר ויכוחים ארוכים, מתבררת תמונת המצב האמיתית: דווקא רעי איוב, שהיו בטוחים כי הם מגנים על כבוד ה', נדרשים לכפרה, ואילו איוב, שאותו האשימו ברשע, מתגלה כצדיק שרק בזכותו יינצלו. ה' מורה לרעים להביא קורבנות ולבקש את התערבותו של איוב, במהלך שנועד לתקן את העוול שנגרם בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
הדרישה להביא שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים נובעת מכך שהמספר שבע מסמל שלמות ומחזוריות מלאה, והוא נהוג מאוד בעולות ובקורבנות [תקות אנוש]. הקורבנות נועדו לכפר על חטאם של הרעים, שהיה בגדר שגגה [רמב"ן], וכן לכפר על הרהורי ליבם ועל פגמים באמונתם [מלבי"ם]. אולם, הקורבן לבדו אינו מספיק, וה' מצווה עליהם: וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב... וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם. רוב הפרשנים מסכימים כי ההליכה לאיוב הכרחית משום שהם חטאו כלפיו אישית כאשר חירפו אותו, האשימו אותו על לא עוול בכפו ושפטו אותו כרשע. לכן, עליהם לפייסו כדי שימחל על עלבונו ויתפלל בעדם. מעבר לכך, איוב ממונה כאן לתפקיד של כוהן המקריב את הקורבן עבורם [רמב"ן]. גישה מעניינת נוספת מציעה כי הדרישה שאיוב יתפלל עליהם נועדה למעשה להיטיב עם איוב עצמו ולזכות אותו במצווה זו [אלשיך].
ה' מבטיח לקבל את תפילת איוב במילים כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא. הצירוף כִּי אִם מתפרש כאן במשמעות של "אשר" או "כאשר" [רש"י, מצודת ציון], כלומר: אקבל את תפילתו ואפנה אליו לטובה, שכן ה' נושא את פני הצדיקים בעולם הזה [אבן עזרא].
קבלת התפילה נועדה לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה. המילה נְבָלָה מתפרשת כדבר מכוער ומגונה [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת הביטוי בהקשר זה. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא לעונש כבד, מכוער ומבייש שהיה ראוי לבוא על הרעים, ורק זכותו של איוב תגן עליהם מפניו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. מנגד, יש המפרשים זאת מנקודת מבט כללית יותר: חלילה לה' לעשות "נבלה". מכיוון שרעי איוב הקדישו את דבריהם כדי להצדיק את ה', אם ה' יעניש אותם כעת, הרואים יחשבו שזהו מעשה מגונה ובלתי הגון להעניש את מי שדיבר לטובתו [רמב"ן, אבן עזרא].
בסוף דבריו, ה' מבהיר את סיבת הקפדתו: כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה. הרעים לא דיברו דברים נכונים, בעוד שאיוב, למרות שהטיח דברים קשים, עשה זאת מתוך ייסוריו העצומים, ואין אדם נתפס על צערו [מצודת דוד].