לאחר סערת הוויכוחים הארוכה, מתרחש מהפך דרמטי שבו ה' חורץ את הדין בין איוב לרעיו, ומפנה את ביקורתו דווקא כלפי אלו שניסו להגן על הצדק האלוהי. ה' פונה אל אליפז התימני, ומעביר דרכו מסר גם וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ, הלוא הם בלדד השוחי וצופר הנעמתי [רש"י, מצודת דוד]. הפנייה הישירה לאליפז נובעת מכך שהוא היה המבוגר, החכם והראשון שהתווכח עם איוב [תקות אנוש, רמב"ן]. התגלות זו אל אליפז מהווה מדרגה נבואית חדשה שזכה לה בעקבות דיבורו של ה' עם איוב [אלשיך], ויש המפרשים כי היא התרחשה בחלום הלילה במטרה לעורר את הרעים לכפרה [רמב"ן].
טענתו המרכזית של ה' כלפי הרעים היא כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה. המילה אֵלַי מתפרשת כאן במשמעות של "בעבורי", "למעני" או "על אודותיי" [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חטאם של הרעים התבטא בכך שכדי להצדיק את ה', הם הרשיעו את איוב וטענו שייסוריו באו עליו בגלל פשעיו. בכך הם סתרו את עדותו של ה' עצמו שאיוב הוא איש תם וישר [אלשיך], והפכו את ה' לעושה עוול בעיני כל מי שהכיר את צדקתו של איוב [רמב"ן, חומת אנך]. מעבר לכך, במקום לנחם את חברם הכואב, הם השתמשו בטיעונים פילוסופיים מופשטים, הוסיפו על סבלו והקניטו אותו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מצביעה על פער בין פיהם לליבם: הרעים טענו טענות בעד ה' מן השפה ולחוץ, אך בתוך ליבם לא באמת האמינו לדבריהם שלהם [מלבי"ם].
מנגד, ה' מציב את איוב כמודל חיובי וקורא לו כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. עולה השאלה: כיצד ניתן לשבח את איוב, הרי גם הוא הטיח דברים קשים כלפי מעלה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין אדם נתפס על צערו. דבריו הקשים של איוב נאמרו מתוך כאב וייסורים בלתי נסבלים, אך הוא ידע לשים גבולות ולא קילל את ה' כפי שהציעה לו אשתו [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, בניגוד לרעים שהיו צבועים בדבריהם, איוב דיבר אמת מתוך ליבו, וה' בוחן את כוונת הלב האמיתית ולא רק את הדיבור החיצוני [מלבי"ם]. בנוסף, טענתו הבסיסית של איוב שהוא אכן צדיק ושהייסורים לא באו עליו בגלל חטא – הייתה נכונה ועמדה על יסוד האמת [רמב"ן, אלשיך].
מזווית משלימה, פרשנים אחרים מדגישים כי התואר כְּעַבְדִּי אִיּוֹב ניתן לו רק לאחר שהודה, התחרט על דבריו וחזר בו. בעוד שאיוב הבין את טעותו, התוודה וזכה לכפרה ולתוארו הקודם כעבד ה', הרעים נותרו בטעותם, היו בטוחים שעשו טובה כשהצדיקו את ה', ולכן לא חזרו בתשובה ונותרו זקוקים לכפרה [רמב"ן, אבן עזרא, תקות אנוש].