איוב, פרק מ״ב, פסוק ו׳

בעקבות ההתגלות האלוהית, הכאב והתרעומת של איוב מתחלפים בהשגה רוחנית. עַל־כֵּן הוא מצהיר אֶמְאַס, כלומר הוא מתחרט על הטענות שהטיח כלפי ה', או לחלופין מואס בחיי העולם הזה שאיבדו כל ערך מול הקרבה אליו. מתוך הכרה בשפלותו כיצור בר חלוף, הוא אומר וְנִחַמְתִּי עַל־עָפָר וָאֵפֶר ומכה על חטא. מנגד, ניתן להבין כי איוב מוצא כעת נחמה על תקופת ייסוריו שבה ישב דואב בתוך עָפָר וָאֵפֶר, שכן הוא מבין שהכאב היה תהליך זיכוך שהוביל אותו לאמת.