מענהו של בלדד השוחי מהווה שלב נוסף ונוקב בוויכוח על טבעה של ההשגחה האלוהית ופשר הסבל האנושי. בדבריו, הוא מתייצב לחלוק על טענותיו של איוב ולחזק את עמדתו של אליפז, אך עושה זאת בגישה תקיפה ונחרצת הרבה יותר.
כאשר הכתוב אומר וַיַּעַן בִּלְדַּד, הוא פותח מערכה רעיונית המבוססת על מסורת שקיבל מאבותיו [מלבי"ם]. נקודת המוצא של בלדד, בדומה לאליפז, היא אמונה מוחלטת בהשגחה פרטית ובבחירה חופשית, תוך שלילת התפיסה כי העולם מתנהל על ידי גורל עיוור או מערכת מזלות. הוא מזדעזע מטענתו של איוב כי האדם נעזב לנפשו וכי ה' אינו עושה עמו משפט [תקוות אנוש].
בלדד מציב יסוד פילוסופי ברור: ה' הוא שלם בתכלית, ולכן עשיית עוול היא נמנעת בחוקו. בעוד שאיוב מביט על סבלו האישי ומסיק מכך שה' מסר את הנהגת העולם למערכת עיוורת שאינה מבחינה בין צדיק לרשע, בלדד טוען מנגד כי מסירת העולם להנהגה עיוורת שכזו היא כשלעצמה עוול עצום. מכיוון שה' אינו מעוות משפט, בהכרח קיימת השגחה פרטית מדויקת, וכל תחושה של חוסר צדק נובעת מראייה אנושית מוגבלת [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים שתי זוויות שונות באשר לאופן שבו בלדד מסביר את סיבת הייסורים של איוב. גישה אחת גורסת כי בלדד נוקט בקו מחמיר ומרשיע: האסונות שפקדו את איוב ומשפחתו הם משפט צדק מוחלט. בניו של איוב מתו משום שהיו רשעים גמורים שחטאו, ואילו ייסוריו של איוב עצמו נועדו למרק חטאים קלים שעשה, וזאת משום שאיוב מיאן לקבל את דברי אליפז שניסה לנחמו בכך שהייסורים הם רק מוסר [רמב"ן].
לעומת זאת, גישה אחרת מציגה תפיסה מורכבת יותר, ולפיה בלדד מחדש רעיון של ייסורים הבאים על צדיק ללא כל חטא מוקדם, אלא אך ורק כדי להיטיב עמו באחריתו ולשלם לו שכר כפול בתמורה לסבלו. תהליך זה נמשל לגנן העוקר צמח מסביבה צחיחה וקשה כדי לשתול אותו באדמה פורייה וטובה; העקירה נראית כפגיעה וכאב בהווה, אך תכליתה צמיחה ושגשוג בעתיד. הרשעים, לעומת זאת, נמשלים לעשבים הרגילים למים רבים ולתענוגות, אשר עקירתם אינה מובילה לשתילה מחדש אלא לאובדנם המוחלט [מלבי"ם].
חרף התוכחה הקשה, דבריו של בלדד נועדו בסופו של דבר להוביל את איוב לתיקון ולתקווה. הוא מייעץ לו לאחוז באמונתו, לשאת תפילה אל ה', ולבטוח כי אם יעשה כן, תחת הייסורים שחווה הוא יזכה לאחרית טובה, לאריכות ימים ולהצלחה גדולה [מלבי"ם, רמב"ן].