דימוי של עץ הנעקר ממקומו משמש כאן כמשל עמוק לתהפוכות הגורל האנושי, בין אם מדובר בייסורים, בנפילה או במוות. התמונה המצטיירת מעמתת בין השמחה החולפת של ההווה לבין הצמיחה הבלתי נמנעת שעולה מתוך מציאות חדשה ושונה. המילה דרכו מכוונת לסדר ולהנהגה של האדם או של העץ [מצודת ציון]. הביטוי משוש דרכו מתפרש כשמחתו ואחרית הצלחתו, או כמנהג תולדותיו הטבעי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. קיימת גם דעה שלפיה המילה נגזרת דווקא מלשון ריקבון ומסוס, המצביעה על כליון העץ [ביאור שטיינזלץ]. הפועל יצמחו מתייחס לשורשי העץ שהוזכרו בפסוקים הקודמים [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים רואה בפסוק משל למפלתם של הרשעים. על פי גישה זו, כל שמחתו והצלחתו של הרשע הן זמניות ונידונות לאבדון ולחוסר תקווה [רש"י, אבן עזרא, רמב"ן]. כאשר הרשע נעקר מן העולם, ההבטחה כי וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ מקבלת משמעויות שונות. יש המסבירים כי אנשים אחרים, שהיו עד כה מושפלים עד עפר, יצמחו כעת ויירשו את גדולתו של הרשע שירד מנכסיו [רש"י]. מנגד, יש המפרשים זאת כהמשך הקללה והאבדון: גם אם יעמדו לרשע בנים שיצמחו תחתיו מן העפר, סופם להיכרת ולאבד במהירות בדיוק כמותו [רמב"ן].
מול גישה זו, ניצבת פרשנות הרואה בפסוק משל חיובי ומנחם על ייסורי הצדיקים. העקירה של העץ אינה פעולה של השחתה, אלא אדרבה, היא עצמה השמחה וההטבה. כשם שישנם צמחים שמשגשגים טוב יותר כאשר עוקרים אותם ומעבירים אותם לאדמה חדשה ונקייה מאבנים ומעכבים, כך גם ייסוריו של הצדיק נועדו לטובתו. ה' עוקר את הצדיק ממקום שבו יש לו מונעים, כדי לנטוע אותו מחדש במדרגה גבוהה וטובה יותר שבה יוכל להכות שורש ולפרוח באמת, אף אם האדם אינו מבין זאת בזמן אמת בשל קוצר דעתו [מצודת דוד, מלבי"ם].
ברובד רוחני עמוק יותר, עקירת העץ מסמלת את פטירתו של הצדיק מן העולם הזה, לעיתים בצעירותו. על פי תפיסה זו אין בכך כל הפסד, אלא זהו ייעודו המשמח ומעבר לקראת שתילה מחדש. הצדיק עתיד לצמוח שוב בעפר אחר, בין אם על ידי גלגול נשמות לתוך גוף חדש, ובין אם על ידי עליית נפשו להישתל בעולמות העליונים, מתחת לכיסא הכבוד. לעתיד לבוא, בזמן תחיית המתים, יצמחו החומר והנפש מתוך עפר אחר, נקי ומשולל עכירות, מתוך חיבור ישיר וטהור לשכינה [אלשיך].