מענהו של בלדד לאיוב נפתח בתוכחה קשה על עצם השמעת טענותיו החוזרות ונשנות כלפי הצדק האלוהי. בלדד מבקר את איוב לא רק על תוכן דבריו, אלא גם על הגישה והאופן שבו הם נאמרים.
השאלה הפותחת, עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה, שמשמעותה עד מתי ומדוע תמשיך לדבר דברים אלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], מעידה כי איוב השמיע את טענותיו פעמים רבות [רמב"ן]. חזרה זו מהווה נקודת מפתח בביקורת כלפיו: אילו היה איוב מתלונן פעם או פעמיים מתוך כאב פתאומי ומרירות נפש, אפשר היה להחריש ולגלות הבנה לצער. אך מאחר שהוא מאריך ומכפיל את דבריו, ניכר כי טענותיו אינן נובעות רק מן הכאב, אלא מגסות רוח והטחת דברים כלפי מעלה [אלשיך].
לגבי המשך הפסוק, וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ, המילה כַּבִּיר מתפרשת כדבר גדול, חזק או רב [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים להבנת הדימוי של ה"רוח" בדברי איוב:
גישה אחת מפרשת את המילה וְרוּחַ במשמעות של כעס עז [מצודת דוד, מצודת ציון], ומדגישה כי דבריו של איוב נאמרים מתוך יוהרה ודיבור גבוה [חומת אנך].
לעומת זאת, גישה שנייה מתייחסת לרוח כפשוטה. לפי גישה זו, דבריו של איוב הם "דברי רוח" ריקים [רש"י, מלבי"ם], אך בה בעת הם משולים לרוח סערה חזקה שאיוב מוציא מפיו כנגד ה'. רוח זו מנסה כביכול לשבר את אמיתות האמונה בהשגחה האלוהית [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], ולבסס תפיסה שגויה לפיה ה' מסר את הנהגת העולם למערכת עיוורת שאינה מבחינה בין טוב לרע [מלבי"ם]. בלדד שולל תפיסה זו מכל וכל, ורומז כי ייסוריו של איוב באו עליו כתוכחה על עוון, שכן ה' אינו מעניש בלא צדק [חומת אנך].