ההבטחה לשיקום ולצמיחה מתוך השבר טומנת בחובה תהליך של התפתחות הדרגתית, שבו העתיד עתיד לגמד את העבר. המילה מצער משמעותה מעט, והמילה ישגה פירושה יתגדל [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג השוואה בין שתי תקופות בחיי האדם. כל הטובה, העושר והכבוד שהיו מנת חלקו בעבר, ייחשבו כמעט וחסרי משמעות לעומת השפע העצום שיהיה לו באחרית ימיו [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד]. לצד זאת, יש המפרשים כי הפסוק מתייחס לנקודת ההתחלה של השיקום עצמו: גם אם כעת ההתחלה מלווה בדלות ושפלות, הסוף עתיד להיות גדול מאוד [ביאור שטיינזלץ].
הייסורים והשבר אינם מקריים, אלא נועדו לזכך את האדם ולהכין אותו לקראת אותה טובה עתידית, כדי לכונן אותו לתפארת [מלבי"ם, אלשיך]. עם זאת, זכייה בשפע זה מותנית ביחסו של האדם אל הקושי. המילה וְהָיָה רומזת לשמחה; אם האדם ישמח ויקבל את ייסוריו באהבה ובסבר פנים יפות מתוך תחינה לה׳, הוא יזכה לאותה אחרית מפוארת [חומת אנך, אלשיך].
קיימת גם סיבה מעשית לכך שההתפתחות נעשית בשלבים. הברכה חייבת להתחיל בקטן כדי להישמר מפני "עין הרע". אילו כל הטובה הייתה נופלת בחלקו של האדם בבת אחת ובימים מועטים, היא הייתה עלולה להיפגע. דווקא משום שההתחלה מועטה ואיטית, הברכה יכולה לחול עליה בהדרגה ולצמוח לממדים עצומים בבטחה [אלשיך].