האובדן הפתאומי והמוחלט של הרשע מומחש דרך משל על עץ רענן שנעקר ממקומו כליל. ההשמדה מתוארת כתהליך כה יסודי, עד שהיא מוחקת אפילו את עצם הזיכרון לקיומו של האילן. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה יְבַלְּעֶנּוּ היא השחתה, עקירה והסרה.
באשר לגורם המשחית את העץ, קיימות מספר גישות. יש המפרשים כי מדובר בכוח חיצוני לא מוגדר או במי שממונה להיפרע מן החוטא [רש"י, אבן עזרא], בעוד אחרים רואים בכך משל לבעל הגינה שעוקר את העץ מן השורש [מלבי"ם]. מנגד, יש הקושרים זאת לפסוק הקודם ומסבירים כי השמש היא שמכה בעץ ומייבשת אותו [רמב"ן], ויש הטוענים כי ה' הוא שעוקר את האילן בסערה [תקוות אנוש].
חלקה השני של התמונה מתאר את ההתכחשות המוחלטת לעץ בעקבות עקירתו, במילים וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִֽיךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמקום שבו צמח העץ הוא זה שמתכחש אליו, שכן לא נותר ממנו שורש או ענף, וכאילו מעולם לא היה שם [רש"י, רמב"ן, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים בדרך מליצית כי העץ עצמו הוא שאומר למקומו "לא ראיתיך מעולם", משום שנעקר על כל שורשיו ולא נותר לו כל זכר [מצודת דוד, רלב"ג]. גישה שלישית מפרשת כי ההתכחשות מיוחסת לאדם הרואה; מי שהכיר את העץ בעבר יתפלא כל כך על היעלמותו הפתאומית, עד שישאל בתדהמה כיצד ייתכן הדבר לאחר שרק עתה ראה אותו, כיוון שקשה להאמין למפלה כה מהירה [תקוות אנוש, אלשיך].
מבעד למשל הצומח, משתקף מצבם של החנפים ושוכחי ה'. בניגוד לצדיק שעשוי ליפול אך לבסוף יקום, מפלתו של הרשע היא סופית ומוחלטת, ללא כל תקומה או שארית [רש"י, תקוות אנוש].