כאשר ההבנה האנושית מתקשה לתפוס את דרכי ההשגחה, הפתרון טמון בפנייה אל חכמת העבר המצטברת. פסוק זה מהווה הקדמה לטענתו של בלדד כלפי איוב, בתגובה לתרעומת על כך שצדיקים סובלים ורשעים מצליחים. בלדד מסביר כי ייסורי הצדיק נועדו למעשה להיטיב עמו ולהרבות את כבודו באחריתו [מלבי"ם, אלשיך]. מכיוון שקשה להבין זאת ממראה עיניים בלבד, הוא קורא לאיוב שלא להישען על הבנתו המוגבלת, אלא ללמוד מניסיון העבר [אלשיך, תקות אנוש].
בלדד פונה לאיוב ואומר: כִּֽי־שְׁאַל־נָא לְדֹר רִישׁוֹן – כלומר, לדור הראשון והקודם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים קריאה זו כדרישה לחקור וללמוד על אודות הדורות הראשונים [רש"י, רמב"ן], בעוד אחרים מסבירים כי זו פנייה ישירה אל זקני הדורות הקודמים עצמם, שהיו קדמונים בחכמה והחזיקו במסורת [מצודת דוד, תקות אנוש, אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם, דורש מאיוב להכין ולכוון את דעתו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] אל החקירות והעיונים של קדמוני הקדמונים, אבותיהם של אותו דור ראשון [רמב"ן, מלבי"ם].
מתוך כך עולה כי הפסוק מציג שרשרת קבלה ומסורת כפולה: על איוב לסמוך גם על מה שראו בני הדור הקודם בעיניהם במהלך חייהם הארוכים, וגם על המסקנות העמוקות שהשיגו אבותיהם מתוך חקירה עיונית ומסרו להם [אלשיך, מלבי"ם]. הפנייה אל זקני העבר הכרחית, שכן בני הדור הנוכחי הם כנערים חסרי ניסיון שטרם חיו מספיק זמן כדי להשיג ידיעה עמוקה בענייני הצדק האלוהי בכוחות עצמם, ולכן עליהם לתת לדורות הקודמים להורות להם את הדרך [תקות אנוש].