חוקיות הצדק האלוהי בעולם היא מוחלטת, והיא מבחינה באופן ברור בין גורלם של הישרים לבין אחריתם של עושי הרעה, גם כאשר המציאות הנראית לעין נדמית כמורכבת ומנוגדת לשכל האנושי.
המילה הֶן משמעותה הרי [ביאור שטיינזלץ], ויש להגותה בניקוד סגול [מנחת שי]. המונח תָּם מתייחס לאדם שלם וישר, ואילו הביטוי לֹא־יַחֲזִיק בְּיַד פירושו שה' לא יסייע [ביאור שטיינזלץ], לא ייתן עזר ועצה [תקות אנוש], ולא יציל מן הרעות [רלב"ג].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' לעולם לא ימאס באדם ישר כדי להרע לו ללא תכלית חיובית [מצודת דוד]. גם אם נראה שה' מייסר את הצדיק, אין זו מאסה אמיתית [אלשיך], אלא השגחה ושמירה תמידית [רלב"ג]. אמירה זו מהווה רמז והבטחה ישירה לאיוב: אם הוא אכן זך וישר, ה' לא ירחיק אותו ולא יתמוך בשונאיו, אלא ישוב לרחם עליו, ישלם לו את גמולו וימלא את פיו בצחוק [רש"י, רמב"ן, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, עיקרון זה של אי־מאסת התם תקף אפילו לגבי בניהם של רשעים, שאם הם עצמם מתנהגים בתמימות וביושר, ה' לא ירחיקם [תקות אנוש].
לעומת זאת, ה' לא יתמוך באנשים מְרֵעִים ולא יעניק להם טובה ללא תכלית של פורענות [מצודת דוד]. כלפי תמיהתו של איוב על רשעים שזוכים לשלווה [רמב"ן], מסבירים הפרשנים כי תפיסת האדם את המושגים טוב ורע היא מוגבלת. הרעות שבאות על הצדיקים הן למעשה טובות במסווה, בדומה לצמח שנעקר ממקומו רק כדי שיישתל באדמה טובה יותר ויצמח בשלמות רבה יותר [רלב"ג]. מנגד, השפע והטובה שמוענקים לרשעים אינם נועדו להחזיק בידם, אלא הם רעה בעצמותם, שכן הם מובילים בסופו של דבר להשמדתם הפתאומית [רלב"ג, אלשיך]. ה' לא ישאיר את הרשעים בעולם, לא יחלץ אותם מצרה, ובסופו של דבר יביא עליהם את הרעה הראויה להם [רלב"ג, תקות אנוש].