דברי הנחמה החותמים את נאום בלדד מציגים תמונת עתיד של מהפך גמור, שבו הכאב והצער מפנים את מקומם לשמחה מתפרצת. אם איוב יתגלה כתם וישר, ה' לא ימאס בו אלא יעניק לו טובה מרובה עד שפיו, שקודם לכן ביטא קללות ודברי אבל מתוך ייסוריו, יתמלא בצחוק ובשירה [תקות אנוש, מצודת דוד].
המילה ימלה משמעותה ימלא, והיא נכתבת כאן באות ה' במקום באות א' [מצודת ציון, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. הברכה המובטחת היא שה' ימלא את הפה בשחוק, ואת השפתיים בתרועה, שהן קולות של רינה ושמחה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק ומציגים לה מספר רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה כאן חלוקה בין השמחה האישית לבין הניצחון על הרשעים: השחוק מבטא את השמחה על ההצלחה, השלווה והטובה האישית שתבוא לאיוב, ואילו התרועה מכוונת למפלתם של שונאיו והרשעים ששמחו לאידו [מלבי"ם, רמב"ן, תקות אנוש]. יתרה מזאת, השמחה העתידית תהיה כה שלמה, עד שהאדם ישמח אפילו על הייסורים שחווה, שכן הם אלו שהובילו לטובה הגדולה שיקבל בתמורה [מלבי"ם].
זווית התבוננות נוספת מתמקדת בתיאור הפיזי של השמחה בפסוק, ומציגה מצב של התעלות מעל הטבע האנושי. באופן טבעי, כאשר הפה מלא בשחוק כה רב, השפתיים נמתחות ומתרחקות זו מזו, ולכן אינן יכולות להתקרב כדי להשמיע קול של תרועה. אולם, האושר שיוענק יהיה כה עצום, עד שההתעוררות הפנימית תגבר על המגבלה הפיזית, והאדם יצליח להריע בשפתיו במקביל לצחוק הממלא את פיו. שמחה שלמה ונשגבת זו, שבאה כגמול על קבלת הייסורים בעולם הזה, מכוונת גם אל האושר העצום השמור לצדיקים לעתיד לבוא [אלשיך].