ההישענות על חכמת העבר משלבת בין מסורת היסטורית לבין חקירה שכלית עצמאית. המילים הֲלֹא־הֵם מתייחסות אל האבות ואל חקירת הדורות הקודמים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. כאשר נאמר יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא להעברת המסורת והניסיון. הדורות הקודמים ילמדו אותך את המסורות שקיבלו מאבותיהם ואת העובדות שראו והוכיחו בחושיהם בימי חייהם [רמב"ן, מצודת דוד, מלבי"ם], ואף יצביעו עבורך על אירועים שהתרחשו בזמנם [אלשיך].
לעומת זאת, החלק השני של המשפט, וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים, מצביע על שלב נוסף של התבוננות. אין מדובר רק בחזרה על מסורת, אלא בהסקת מסקנות מתוך שכלם וחכמת לבם, על בסיס אותן מסורות שקיבלו [רמב"ן, מצודת דוד]. מתוך חקירה זו, הם יפרסו בפניך את סדרם הנכון של הדברים [ביאור שטיינזלץ], ויביאו משלים כדי לאמת את טענותיהם, כדוגמת משלים מתוך עולם הצומח [רמב"ן, מלבי"ם]. חכמה רחבה זו נועדה לספק תשובות הגיוניות ומניחות את הדעת לשאלות קיומיות מורכבות, כגון הסיבות לסבלם של צדיקים ולהצלחתם של רשעים [אלשיך].
מבחינה טקסטואלית, המילה יוֹצִאוּ נכתבת בחלק מכתבי היד המדויקים בכתיב ייחודי הכולל את האות וי"ו אך חסר את האות יו"ד, תופעה שהמסורה מונה בין מילים ספציפיות בעלות משמעות של יציאה שחסרה בהן האות יו"ד [מנחת שי].