איוב, פרק ח׳, פסוק ט׳

חיי האדם קצרים כל כך עד שהוא נחשב כמי שנולד רק תְמ֣וֹל, כלומר אתמול. בשל כך אֲ֭נַחְנוּ חסרי ניסיון וְלֹ֣א נֵדָ֑ע להבין את המציאות ואת השגחת ה' בכוחות עצמנו, ועלינו להישען על מסורת הדורות הקודמים. ארעיות זו מומחשת בכך כִּ֤י צֵ֖ל יָמֵ֣ינוּ עֲלֵי־אָֽרֶץ, שכן חיינו מדומים לצל חולף ונעלם. קריאה אחרת של הפסוק מצביעה על עיוורון אנושי עמוק יותר, לפיו וְלֹ֣א נֵדָ֑ע אפילו את העובדה הברורה כִּ֤י צֵ֖ל יָמֵ֣ינוּ עֲלֵי־אָֽרֶץ. אנו נוטים לשכוח את היותנו בני תמותה, ואם דבר כה מוחשי נעלם מהבנתנו, בוודאי שאין ביכולתנו לשפוט את דרכי ה' בשכלנו הדל.