ויקרא, פרק י׳, פסוק ו׳

בעיצומה של חנוכת המשכן, משה פונה תחילה לאהרן מפאת כבודו, ומצווה עליו ועל בניו שלא לנהוג במנהגי אבלות כדי לא לערבב את צערם עם שמחת ה'. הוא מזהיר אותם: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ, כלומר הימנעו מגידול שיער פראי, וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ, אל תפרמו את תפרי הבגד, שכן עבודה במקדש במצב זה תגרור עונש מוות, וְלֹא תָמֻתוּ. חטאם אף יפגע בציבור, וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, משום שפסילת עבודתם תעורר כעס אלוהי או תטיל אבל כבד על העם כולו. בעוד שעל המשפחה נאסר להתאבל, החובה עוברת לאומה כולה, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה, כדי להוכיח את צדקות המתים וללמד שצער על מנהיגים שייך לכולם. המילים אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' מתארות שריפה שמימית ייחודית שפגעה רק בנשמה, והבכי עליה מכפר על עוונות העם ומונע פורענות נוספת.