ויקרא, פרק י׳, פסוק י״ט

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן למשה בתקיפות כדי להגן על בניו, ומשיב במקומם מפאת כבודו של משה. הוא פותח בתמיהה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם, ומבהיר כי הוא עצמו ביצע את העבודה ככהן גדול המותר להקריב באבלו, ויש המסבירים שמילים אלו מבטאות את גודל השבר על כך שדווקא ביום החנוכה השמח הכתה בהם הצרה. אהרן מסביר כי וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, כלומר מות בניו הפך אותו לאונן האסור באכילת קודשים ביום הקבורה. משום כך הוא טוען שאילו היה אוכל, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, שהיא קורבן קבוע להבדיל מהקורבנות החד-פעמיים שהותרו להם באופן חריג, האם הדבר היה מותר? הוא חותם בשאלה הרטורית הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה', שכן אכילת קודשים נועדה לכפר על העם ודורשת שמחה, ואכילה מתוך יגון עמוק אינה יכולה להיות כפרה ראויה.