קרה לכם פעם שמישהו כעס עליכם מאוד, ופתאום אבא או אמא נעמדו לצידכם והגנו עליכם? זה בדיוק מה שקרה כאן. משה רבנו כעס על אלעזר ואיתמר, הבנים של אהרן הכהן. למרות שהבנים ידעו את התשובה ויכלו להסביר את עצמם, הם שתקו מתוך כבוד, כי לא נהוג שתלמיד יענה כשהרב שלו נמצא, או שבן ידבר במקום אביו. לכן, אהרן לוקח את האחריות ועונה למשה במקומם.
כאשר אהרן פונה למשה כתוב וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן. המילה הזו מראה שאהרן לא דיבר ברכות, אלא ענה בתקיפות ובביטחון כדי להגן על הילדים שלו. משה חשד שהבנים עשו טעות והקריבו את הקורבן בזמן שהם היו עצובים ואבלים, ולכן הקורבן נפסל והם נאלצו לשרוף אותו. על כך אהרן שואל בפליאה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם? כלומר, האם הבנים שלי הם אלה שהקריבו? הרי אני הוא זה שעשה את העבודה, ובתור כהן גדול מותר לי להקריב קורבנות גם כשאני באבל.
אהרן ממשיך ומשתף בכאב שלו ואומר וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה. הוא מסביר שקרו לו היום דברים קשים מאוד, ולכן על פי ההלכה הוא נחשב לאדם אבל שאסור לו לאכול מבשר הקורבנות. אבל רגע, הרי משה בעצמו אמר להם לאכול קורבנות אחרים באותו יום! אהרן מסביר את ההבדל ואומר שאילו היה אוכל מהבשר: וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם. המילה "היום" מזכירה לנו שמדובר בקורבן של ראש חודש, שהוא קורבן רגיל וקבוע, בניגוד לקורבנות המיוחדים והחד פעמיים של חנוכת המשכן שמשה הרשה להם לאכול. אהרן טוען: זה שהסכמת לנו באופן חריג לאכול קורבן מיוחד, לא אומר שמותר לנו לאכול גם קורבן רגיל בזמן שאנחנו אבלים.
בסוף דבריו, אהרן שואל שאלה שנוגעת ישר ללב: הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'? כלומר, האם זה בכלל יהיה טוב וראוי? הרי המטרה של אכילת הקורבן היא להביא סליחה וכפרה לעם ישראל, וזה דבר שצריך לעשות מתוך שלמות ושמחה. איך כהן עם לב כל כך שבור ועצוב יכול לאכול את הקורבן בשמחה? אכילה כזו, מתוך צער עמוק, פשוט לא יכולה להיות רצויה וטובה בעיני ה'.