בעיצומה של שמחת חנוכת המשכן, לאחר מותם הפתאומי של נדב ואביהוא, פונה משה אל אהרן אחיו בדברי נחמה והסבר. משה מבהיר כי המאורע הקשה אינו עונש מקרי, אלא ביטוי מובהק לרצונו וכוונתו של ה'.
הפרשנים נחלקו בשאלה היכן ומתי נאמרו הדברים שמשה מצטט במילים הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה מתייחס להבטחה שניתנה לו קודם לכן לגבי הקמת המשכן: "וְנוֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג). משה מסביר לאהרן כי המילה "בכבודי" נדרשת במשמעות של "במכובדיי", כלומר, ה' הבטיח שהמשכן יתקדש על ידי האנשים המכובדים והקרובים אליו ביותר. משה מודה כי תחילה סבר שהכוונה היא אליו או לאהרן, אך כעת, מתוך מותם של שני הבנים, הוא מבין שנדב ואביהוא היו גדולים וחשובים משניהם [רש"י, רמב"ן, אור החיים, כלי יקר]. גישה אחרת מזהה את המקור להבטחה זו בפסוק "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ" שנאמר במעמד הר סיני [רבינו בחיי, חזקוני].
לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים כי אין צורך לחפש פסוק ספציפי שבו נאמרו הדברים. לשיטתם, הפועל "דיבר" משמעותו גזר, חשב או קבע את הנהגתו בעולם. משה מסביר לאהרן שזוהי מידתו הקבועה של ה' להקפיד דווקא עם מקורביו, וכי כך גזרה חכמתו [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל].
משה ממשיך ומבאר את מהות הגזרה במילים בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ. המילה "בקרביי" מתייחסת לבחיריו של ה', הכהנים משרתי המשכן [רש"י, רשב"ם]. ה' מתקדש בכך שהוא מדקדק עם הצדיקים הקרובים אליו ביותר אפילו על חטא קל. כתוצאה מכך וְעַל־פְּנֵי כׇל־הָעָם אֶכָּבֵד, שכן כאשר העם כולו רואה כיצד ה' מעניש את בחיריו ללא משוא פנים, כבודו מתעלה והם לומדים קל וחומר בעצמם: אם באנשי מעלה כאלה פגעה מידת הדין, על אחת כמה וכמה שעליהם להיזהר ולירוא מפני קדושת השכינה [שד"ל, כלי יקר, העמק דבר, רש"ר הירש]. מיתתם של הצדיקים משמשת אפוא כאזהרה, כדי שיידעו הכל שהשראת השכינה והקרבנות אינם מהווים מגן למי שחוטא, וכך נשמר המורא הראוי מפני המקדש [תורה תמימה].
תגובתו של אהרן לדברי משה מתוארת במילים וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. הפרשנים מציעים מספר גוונים למשמעותה של דממה זו. יש המסבירים כי אהרן בכה בתחילה בקול רם, ולאחר דברי משה הפסיק ושתק [רמב"ן, טור]. אחרים רואים בדממה זו ביטוי להלם פתאומי ששלל ממנו את כוח הדיבור [תוספת ברכה]. אולם הגישה הרווחת היא שהדממה אינה רק היעדר קול, אלא ביטוי עמוק להשקטת הנפש, קבלת הדין באהבה, והצדקת הגזרה ללא שום ערעור או תלונה [ספורנו, הכתב והקבלה, צרור המור, ביאור יש"ר]. אהרן התנחם בכך שידע שבניו מתו מתוך קדושה ושהם מיודעיו של מקום.
בזכות שתיקה אצילית זו וקבלת הדין השלמה, זכה אהרן לשכר מיוחד מיד לאחר מכן: הדיבור האלוהי התייחד אליו לבדו. בעוד שבדרך כלל ה' דיבר אל משה כדי שיעביר את הדברים לאהרן, פרשת איסור שתיית יין לכהנים המשרתים בקודש נאמרה ישירות לאהרן, מידה כנגד מידה על כך ששתק [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].