הטרגדיה הפתאומית של מות נדב ואביהוא דורשת מאהרן ובניו הנותרים תעצומות נפש אדירות. ברגע של יגון אישי עמוק, הם נדרשים לבטל את אבלם הפרטי מפני קדושת התפקיד הציבורי, ולהמשיך לייצג את הקודש ללא דופי.
הציווי וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ אוסר על הכהנים לעזוב את המשכן כדי להתאבל על מתיהם. רוב הפרשנים מסכימים כי איסור זה חל דווקא בשעת העבודה במקדש, כלומר אסור לכהן לנטוש את עבודתו הקדושה ולצאת, אך שלא בשעת העבודה מותר לו לצאת לצרכיו [תורה תמימה, ביאור יש"ר, מלבי"ם, פרדס יוסף, אדרת אליהו, ברכת אשר]. בנוסף, יש המטעימים כי ההישארות באוהל מועד נובעת מכך שהברכה והחסד האלוהיים חלים רק בצנעה ובדבר הסמוי מן העין [רקנאטי].
מתוך הציווי הזה עולה מחלוקת פרשנית מרתקת לגבי תחולת האיסור לדורות. גישה אחת גורסת כי האזהרה שלא לצאת מן המקדש בשעת עבודה נוהגת לדורות בכל הכהנים, גם בכהנים הדיוטות. לפי גישה זו, כהן הדיוט שנודע לו על מות קרובו תוך כדי עבודה, הופך ל"אונן" (אבל לפני קבורת המת) ונאסר עליו להמשיך להקריב קרבנות, אך למרות זאת אסור לו לצאת מן המקדש עד שתסתיים העבודה על ידי כהנים אחרים [רמב"ם מובא בתורה תמימה, מלבי"ם, פרדס יוסף, רד"צ הופמן]. לעומת זאת, יש הסוברים כי האיסור החמור לצאת מן המקדש חל לדורות רק על הכהן הגדול, ואילו אלעזר ואיתמר הוזהרו בכך באופן חריג רק ביום משיחתם, שבו הוענק גם להם דין מחמיר של כהן גדול [ראב"ד מובא בתורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, רד"צ הופמן].
הנימוק לאיסור מופיע בהמשך: כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם. מעצם משיחתם בשמן, הכהנים כבר אינם אנשים פרטיים הרשאים לפעול לפי רגשותיהם, אלא הם מוקדשים לתפקידם [ביאור שטיינזלץ, רשב"ם]. בניגוד לשמן המשחה של מלך שנועד לפאר את כבודו האישי של המלך, שמן המשחה של הכהן נועד לגדל אך ורק את כבוד ה', ולכן בעניינים הנוגעים לכבוד ה' עליהם לנהוג בקפידה יתרה [העמק דבר]. זאת ועוד, בתור משרתי ה' משוחי שמן, נאסר עליהם להתאבל, שכן תפיסת המוות משתנה במחיצת הקודש; אין מיתה לפני ה', והאדם שנפטר אך החליף את בימת החיים [רש"ר הירש מובא ברד"צ הופמן].
תגובתם של אהרן ובניו מתוארת במילים וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. הם כבשו את צערם, לא הראו סימני אבלות ונשארו במשכן [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב משבח את ציותם המוחלט; הם קיימו את מצוות רבם מיד ומבלי לחקור אחר שורשי הציווי, מתוך הבנה שדברי משה הם דברי ה' [מלבי"ם, אדרת אליהו, תורה תמימה]. יתרה מזאת, גם אם אהרן חלק על משה מבחינה הלכתית וסבר שבאותה שעה לא היה לבניו דין מחמיר של כהן גדול, הוא ביטל את דעתו ופעל בדיוק כפי שהורה לו משה [העמק דבר].