פינוי גופותיהם של נדב ואביהוא לאחר מותם הטראגי דרש פעולה מיידית, שנועדה לשמור על טהרת המשכן מחד גיסא, ועל כבוד המתים מאידך גיסא.
המילה בְּכֻתֳּנֹתָם מעוררת את השאלה בבגדי מי מדובר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכותנות של המתים עצמם, נדב ואביהוא, ולא של נושאיהם. הסיבה לכך היא שהכותנות הן בגדי כהונה מובהקים, ואילו מישאל ואלצפן שנשאו את הגופות היו לוויים, שאינם לובשים בגדים אלו.
אזכור הכותנות נועד להדגיש את אופייה הנסיו של הפגיעה. הפרשנים מסכימים כי לא הייתה זו שרפה רגילה, אלא אש אלוהית שפגעה בהם כעין ברק או כשני חוטי אש, ושרפה את נשמתם בלבד. גופם ובגדיהם נותרו שלמים לחלוטין [רש"י, רש"ר הירש, הדר זקנים]. שלמות הבגדים הייתה כה רבה, עד שהנושאים יכלו להשתמש בכותנות עצמן כדי לאחוז, להרים ולמשוך את הגופות החוצה [ביאור שטיינזלץ, משכיל לדוד]. נס זה מלמד כי 'ה חס על כבודם של צדיקים גם לאחר מיתתם ומונע את ביזויים, וכי קדושים אלו היו ראויים להישאר בבגדי תפארתם [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
מאחר שמישאל ואלצפן לא היו כוהנים, מתעוררת השאלה כיצד יכלו להתקרב אל הקודש כדי לפנותם. ישנה דעה שלפיה מלאך דחף את נדב ואביהוא החוצה סמוך למיתתם למקום שבו מותר ללוויים להיכנס, וישנה דעה החולקת וסוברת כי הם מתו בפנים, והלוויים נאלצו להטיל חכות ברזל כדי לגרור את הגופות מבלי להיכנס פנימה [הדר זקנים].
מדוע לא פשטו מהם את בגדי הקודש מיד? גישה אחת מסבירה כי מאחר שהבגדים כבר נטמאו בטומאת מת, לא היה טעם לפשוט אותם בתוך אוהל מועד [ספורנו]. גישה אחרת מוסיפה כי רק לאחר שהוציאו אותם מחוץ למחנה, הפשיטו מהם את בגדי הכהונה והלבישו אותם בתכריכים רגילים לקראת הקבורה [פירושי רד"צ הופמן].
הפסוק מדגיש כי הם נשאו אותם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כפי שציווה משה. אף על פי שחובתם של הלוויים הייתה רק להוציא את הטומאה מתוך הקודש, והם יכלו למסור את הגופות לאנשים אחרים לאחר מכן, הם בחרו לשאת אותם בעצמם עד למחוץ למחנה. פעולה זו נעשתה מתוך כבוד גדול למתים, והשלימה את כוונתו המלאה של משה [העמק דבר].