בעיצומו של יום חנוכת המשכן, בצל הטרגדיה של מות נדב ואביהוא, משה מתעמת עם אהרן ובניו הנותרים על שריפת בשר שעיר החטאת. התוכחה של משה מבוססת על ניתוח מדויק של הלכות הקורבנות, מיקום זריקת הדם, ומצב האבלות הייחודי שבו היו נתונים הכוהנים.
הן לא הובא את דמה - רוב הפרשנים מסבירים כי משה מציג כאן טענה הלכתית ברורה: לו היה מדובר ב"חטאת פנימית", שדמה מוזה בתוך ההיכל, אכן הייתה חובה לשרוף אותה. אולם, קורבן זה היה "חטאת חיצונית", ודמה לא הוכנס פנימה, ולכן לא הייתה כל הצדקה לשורפו. מתוך קביעה זו נלמדת הלכה לדורות: אם דמה של חטאת חיצונית הוכנס בטעות אל תוך ההיכל, הקורבן נפסל ודינו להישרף [רלב"ג, מלבי"ם]. יש המדגישים כי משה רצה לשלול את המחשבה שמאחר שמדובר בחטאת ציבור על חטא של עבודה זרה, דינה להישרף בכל מקרה [העמק דבר]. מהיבט דקדוקי, המילה "את" בפסוק נראית מיותרת לכאורה, שכן "דמה" הוא נושא המשפט. מדובר בתופעה לשונית חריגה המופיעה במספר מקומות במקרא, שבה פועל סביל מקבל יחסת-את [ברכת אשר]. בנוסף, יש המפרשים כי משה חקר אותם שמא הם זרקו את הדם בעצמם בעודם אוננים (אבלים), מעשה שהיה פוסל את הקורבן ומחייב את שריפתו [חומש קה"ת].
אל הקדש פנימה - הפרשנים עומדים על הכפילות שבציון המקום ומסבירים כי היא נועדה להגדיר במדויק את שטח ההיכל. לו נכתב "אל הקודש" בלבד, ניתן היה לחשוב שהכוונה לעזרה (חצר המשכן), שכן גם היא קרויה קודש. מאידך, לו נכתב רק "פנימה", היה ניתן לטעות ולחשוב שהכוונה היא לקודש הקודשים. השילוב של שתי המילים מגדיר במדויק את שטח ההיכל שבין העזרה לקודש הקודשים [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, נתינה לגר].
אכול תאכלו אותה - מאחר שהקורבן כבר נשרף, הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה לציווי עכשווי לאכול, אלא לתוכחה: "היה לכם לאוכלה" ולא למהר לשורפה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, הופמן, ביאור יש"ר, אבן עזרא]. משה קובע כי היה עליהם לאכול את החטאת למרות שהם "אוננים" (אבלים ביום המיתה) [רש"י, מזרחי, רש"ר הירש]. הכפלת הפועל ("אכול תאכלו") אינה מקרית; היא נועדה להדגיש שמדובר בחיוב מוחלט ולא רק ברשות, בניגוד לקורבנות אחרים שנאסרו באכילה [מלבי"ם, אילת השחר]. כמו כן, המילה "אותה" מדגישה שרק קורבן זה נאכל, להוציא חטאת שדמה הוכנס פנימה [מלבי"ם].
כאשר צויתי - משה מנמק את דבריו ומפנה את הכוהנים להוראה קודמת. רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד] מסבירים שמשה מתייחס לצו שניתן לגבי קורבן המנחה. משה גזר גזירה שווה: כשם שקורבן המנחה הוא "קודש קודשים" ונאכל בעזרה למרות האבלות, כך גם החטאת שהיא קודש קודשים. הוא לא למד זאת מחזה התנופה ושוק התרומה, משום שהם נחשבים "קודשים קלים" הנאכלים מחוץ לעזרה במקום טהור, ולא ניתן להקיש מהם לקודשי קודשים. גישה מעניינת נוספת מצביעה על כך שמשה אמר "ציוויתי" בעצמי (ולא "ציווה ה'"), משום שאת ההוראה לאכול את החטאת באנינות הוא הסיק מדעתו האישית מתוך השוואה למנחה, ולא קיבל על כך ציווי מפורש מה' [מלבי"ם, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה בלשון סביל - "כאשר נצטוויתי" מפי הגבורה [הופמן].