בעקבות מותם הטרגי של נדב ואביהוא, אהרן ובניו הנותרים שרויים באבל כבד (אנינות). ברגע רגיש זה, משה מדריך אותם כיצד לנהוג באכילת קרבן המנחה, וקובע הלכות יסוד לגבי זכויות הכהנים, מיקום האכילה והחרגה ייחודית של דיני האבלות.
הציווי נפתח בהוראה וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, כלומר, חובה לאכול את שירי המנחה בתוך חצר המשכן, לפנים מן הקלעים [ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. המילה אֹתָהּ משמשת כמיעוט שנועד להוציא לחמים של קרבנות אחרים, כגון לחמי תודה או לחמו של איל נזיר. לחמים אלו אינם חייבים להיאכל דווקא באזור המקודש של העזרה, אלא מותרים באכילה בכל העיר [תורה תמימה, חזקוני].
התורה מנמקת את הציווי במילים כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא. משמעות המילה חָקְךָ היא מנה קבועה וקצובה, המשמשת כפרנסה וכמזון הבסיסי של הכהנים הבא להם בזכות [ביאור שטיינזלץ, העמק דבר, ברכת אשר]. עם זאת, רוב הפרשנים מדגישים כי המילה בָּנֶיךָ באה למעט במפורש את בנות הכהנים (וכן גרים). מכיוון שמדובר בקרבן ברמת קדושה של "קודש קודשים", לבנות אין בו כל חלק. יתרה מכך, בניגוד לקרבנות קלים יותר (כמו חזה ושוק של שלמים), כאן חל איסור מוחלט על הבנות לאכול מן הבשר, אפילו אם הכהנים מעניקים להן אותו במתנה [רש"י, משכיל לדוד, תורה תמימה, ברכת אשר, אילת השחר].
הזכות לחלק זה מותנית במילים מֵאִשֵּׁי ה'. הכהנים מקבלים את חלקם רק לאחר שחלק מהקרבן הוקטר על אש המזבח. מכאן נלמד שאם המנחה נפסלה ולא הוקטרה, הכהנים אינם זכאים לחלוק בה [תורה תמימה, מלבי"ם]. מעמד זה היה היסטורי, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה אהרן ובניו קיבלו בפועל את המנה האישית שלהם מתוך קרבנות הציבור [רש"ר הירש].
סופו של הפסוק, כִּי כֵן צֻוֵּיתִי, מתייחס למצבם החריג של הכהנים באותו יום. אהרן ובניו היו במעמד של "אוננים" (אבלים ביום הפטירה). הכלל הבסיסי קובע כי לאונן אסור לאכול בשר קודשים, שכן אכילת קרבנות דורשת מצב נפשי של שמחה ורוגע, העומד בסתירה לכאב הסובייקטיבי של האבל. אפילו כהן גדול, שמותר לו להקריב קרבנות בעודו אונן, אסור באכילתם [רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן]. לפיכך, משה מדגיש שהוא נצטווה מפי ה' להורות להם לאכול את המנחה למרות אנינותם. אין מדובר באכילת רשות או במתנה אישית, אלא בהוראת שעה ייחודית וחריגה לאותו יום בלבד, שנועדה לקרבנות הציבור המיוחדים של יום חנוכת המשכן. באכילה זו נדרשו הכהנים להתעלות מעל צערם האישי, ולהפוך את עצם האכילה לחלק מעבודת ה' הלאומית [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ].