בעיצומה של חגיגת חנוכת המשכן, לאחר מותם הפתאומי של נדב ואביהוא, נדרשת פעולה מהירה כדי לפנות את החללים מן המקום המקודש ולשמור על טהרת המחנה. משה פונה אל מישאל ואלצפן, בני דודם של המתים, ומטיל עליהם את המשימה הרגישה.
בחירתם של מישאל ואלצפן מעוררת שאלה: מדוע לא התבקשו אלעזר ואיתמר, אחיהם של המתים, לטפל בקבורתם? הרי בדרך כלל כהן הדיוט מחויב להיטמא לאחיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביום משיחתם לתפקיד, חל על אלעזר ואיתמר דין מחמיר של כהן גדול, האוסר עליהם להיטמא אפילו לקרובי משפחה מדרגה ראשונה [טור, דעת זקנים, הדר זקנים]. פרשנים אחרים מסבירים כי מדובר היה בהוראת שעה מיוחדת מאת ה׳, שנועדה למנוע את הפסקת עבודת המשכן ביום חנוכתו [רמב"ן, רד"צ הופמן, שפתי חכמים]. בנוסף, מישאל ואלצפן נבחרו בשל מעמדם המקביל: כשם שאלעזר ואיתמר היו סגני כהונה, כך מישאל ואלצפן היו מנהיגים וסגנים בשבט לוי [שפתי כהן].
התורה מציינת כי עוזיאל, אביהם של מישאל ואלצפן, היה דֹּד אַהֲרֹן. ברמה הפשטנית, ציון זה בא להבהיר שעוזיאל היה אחיו הביולוגי של עמרם ולא דוד מנישואין [רש"י, שפתי חכמים, ברטנורא]. אולם, פרשנים רבים רואים בביטוי זה רמז לקרבה נפשית ורוחנית. המילה "דוד" משמעותה גם אהוב וידיד. עוזיאל הושווה לאהרן באופיו, שכן שניהם היו אוהבי שלום ורודפי שלום. משה בחר דווקא בבניו משום שידע שהם שותפים אמיתיים לצערו של אהרן, ולא ישמחו לאידו או יקנאו בו ברגע משברו [רבנו בחיי, מלבי"ם, העמק דבר, ברכת אשר].
משה מצווה עליהם: קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם. הוא קורא להם להתקרב ללא פחד מפני הזעם האלוהי שהכה זה עתה [חזקוני]. למרות שהיו בני דודים בלבד, התורה מכנה אותם אֲחֵיכֶם, שכן המושג אח במקרא מתייחס גם לקרובי משפחה, לידידים ולשותפים למצוות [שטיינזלץ, פרדס יוסף].
כניסתם של הלויים לאזור המקודש מעוררת קושי, שכן המקום אסור בכניסה למי שאינו כהן. ההלכה קובעת כי במקרה של צורך בפינוי טומאה, אם אין כהנים טהורים שיוכלו לעשות זאת, מותר ללויים להיכנס [רמב"ן, ברטנורא, העמק דבר]. עם זאת, הפרשנים נחלקו כיצד בדיוק בוצע הפינוי. דעה אחת גורסת כי נדב ואביהוא מתו בתוך ההיכל, ומכיוון שהיה ניתן להימנע מכניסה ממשית של הלויים פנימה, הם עמדו בחוץ והשתמשו בחניתות או בווים של ברזל כדי לגרור את הגופות החוצה [רמב"ן, טור, מזרחי, גור אריה, קיצור בעל הטורים]. דעה שניה מציעה כי הם אכן נפגעו בפנים, אך מלאך דחף אותם החוצה, כך שהם מתו בחצר, ולשם הלויים יכלו לגשת ישירות [רמב"ן, רש"ר הירש].
הציווי להוציאם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ, כלומר מהחצר שלפני המשכן [אבן עזרא], נושא משמעות עמוקה. משה מדבר אליהם כמי שאומר "העבירו את המת מלפני הכלה". המטרה הייתה לסלק את הטומאה והאבלות במהירות, כדי לא לערבב ולהשבית את שמחת חנוכת המשכן והשראת השכינה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברטנורא]. לבסוף, הם נצטוו לשאת אותם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כדי לקוברם. שם, מחוץ למחנה, הופשטו מהם בגדי הכהונה הקדושים, הם הולבשו בתכריכים רגילים כדרך כל המתים, והבגדים עברו תהליך טהרה כדי לשמש בעתיד כהנים אחרים [רמב"ן, ביאור יש"ר].