מעבר חד מתרחש לאחר הציווי על אכילת קדשי הקדשים, כאשר משה מנחה את אהרן ובניו לגבי החלקים המותרים באכילה מתוך הקדשים הקלים, תוך הרחבת מעגל האוכלים ומרחב האכילה.
הציווי מתייחס לחזה התנופה ולשוק התרומה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בחלקים שהורמו מתוך קרבנות שלמי הציבור שהוקרבו באותו יום היסטורי של חנוכת המשכן. ישנו הבדל מהותי בין שני החלקים הללו, המתבטא בשמם ובאופן הטיפול בהם [העמק דבר]: השוק מוגדר כ"תרומה", שכן הוא ניתן לכהנים כמתנה ישירה מאת הבעלים, בדומה לתרומה המופרשת מתבואה, ולכן הונף בנפרד ורק לרגע קצר. לעומת זאת, החזה היה אמור מעיקר הדין לעלות על המזבח ולהישרף יחד עם החלבים, אך ה' העניק אותו לכהנים כשכר על טרחתם בהקרבה. משום כך, החזה הונף יחד עם החלבים ונקרא "תנופה". הופעתם של שני החלקים יחד בפסוק מלמדת ששניהם, בניגוד לימי המילואים הראשונים, מותרים כעת באכילה לכהנים [רד"צ הופמן].
בניגוד למנחת קדשי הקדשים שחובה לאוכלה בחצר המשכן, חלקים אלו מותרים באכילה בְּמָקוֹם טָהוֹר. הפרשנים מסבירים כי מכיוון שמדובר בקדשים קלים, אין חובה לאוכלם בתוך קלעי המשכן. המונח "טהור" בא להקל וללמד שניתן לאוכלם בכל רחבי מחנה ישראל, ובדורות מאוחרים יותר, בכל רחבי העיר ירושלים. הדרישה היחידה היא שהמקום יהיה טהור מכניסת מצורעים, אף אם מסתובבים בו טמאים בדרגות טומאה קלות יותר [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה כי התורה בחרה להשתמש במונח "מקום טהור" ולא במקום קדוש, במטרה ברורה לאפשר לנשים לאכול מן הבשר, שכן כניסת נשים נאסרה לחצר אוהל מועד [רבנו בחיי].
ואכן, התורה מרחיבה את מעגל האוכלים וקובעת: אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ. אגב כך, זהו המקום היחיד בתורה שבו מוזכר במפורש שלארון היו גם בנות ולא רק בנים [ברכת אשר]. עם זאת, מיד בהמשך מופיעה סתירה לכאורה, כאשר התורה מצמצמת את הזכות וקובעת: כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ – חוק לבנים בלבד, ללא הבנות.
הפרשנים מיישבים סתירה זו באמצעות הבחנה ברורה בין זכות החלוקה לבין רשות האכילה. החוק והמשפט לקבל נתח ישיר מן הקרבן שייך אך ורק לזכרי הכהונה העובדים במקדש. אולם, לאחר שהבנים זכו בחלקם, מותר להם לתת ממנו במתנה לנשותיהם, לבנותיהם ולבני ביתם, והן רשאיות לאכול מבשר זה מכיוון שקדושתו קלה יותר [רש"י, מזרחי, אבן עזרא]. המילה אִתָּךְ מדגישה שהבנות מותרות באכילה כל עוד הן סמוכות לשולחן אביהן וטרם נישאו למי שאינו כהן [תורה תמימה].
המתנות הללו מגיעות מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בכך קובעת התורה כי דינם של החלקים המורמים לכהנים זהה לדין קרבן השלמים עצמו; כשם שהשלמים נאכלים בכל העיר, כך גם החזה והשוק מותרים באכילה במרחב זה, הן כהוראת שעה לאותו יום מיוחד, והן כחוק קבוע לדורות [ביאור יש"ר, מלבי"ם].