ביום השמיני לחנוכת המשכן, שהיה גם ראש חודש ניסן, התרחשה טרגדיה עם מותם הפתאומי של נדב ואביהוא. בצל האבל הכבד, נוצר מתח הלכתי ומעשי סביב אכילת קורבנות היום. משה רבנו הורה לאהרן ולבניו הנותרים לאכול את חלקי הקורבנות כרגיל למרות היותם אוננים (אבלים לפני קבורה), כדי לא להשבית את שמחת חנוכת המשכן. אולם, כאשר משה בודק את שנעשה, הוא מגלה חריגה מהוראותיו.
הביטוי שעיר הַחַטָּאת מעורר את השאלה לאיזה שעיר בדיוק מתכוון הכתוב, שכן באותו יום הוקרבו שלושה שעירי חטאת שונים: שעיר מיוחד ליום השמיני, שעיר שהביא נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, ושעיר מוסף של ראש חודש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשעיר שנשרף הוא שעיר ראש חודש, שכן הוא מוגדר כ"קודשי דורות" (קורבן קבוע הנוהג לדורות), בניגוד לשני השעירים האחרים שהיו "קודשי שעה" (קורבנות חד-פעמיים לכבוד חנוכת המשכן) [רמב"ן, רש"י, ספורנו, מזרחי, מלבי"ם, רש"ר הירש]. עם זאת, ישנם פרשנים המציינים כי על פי פשט הכתובים, ייתכן שמדובר בשעיר של יום השמיני שהוזכר קודם לכן בפרשה [שד"ל, חזקוני, העמק דבר].
הכפילות בפועל דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מצביעה על כך שמשה ערך שתי חקירות נפרדות. משה שאל את אהרן ובניו: מדוע שעיר אחד נשרף, ומדוע שני השעירים האחרים נאכלו (או הונחו למשמרת עד הערב)? מבחינתו של משה, הייתה כאן סתירה פנימית: אם סברתם שהאבלות אוסרת עליכם לאכול קודשים, היה עליכם לשרוף את כל השלושה; ואם הבנתם שהוראת השעה מתירה לכם לאכול למרות האבלות, היה עליכם לאכול את כולם [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, ברכת אשר, שפתי כהן].
שורש המחלוקת בין משה לאהרן נבע מהבדל בהשקפתם על גבולות ההוראה שניתנה. משה סבר שההיתר לאכול את הקורבנות באותו יום הוא גורף וכולל את כל הקורבנות ללא יוצא מן הכלל, שכן התורה חלה באופן אחיד [אור החיים, חומש קה"ת]. לעומתו, אהרן ובניו חילקו בין סוגי הקורבנות: הם אכלו את קורבנות השעה החד-פעמיים, אך החמירו על עצמם בשעיר ראש חודש שהוא קורבן לדורות, וסברו שלגביו נותר בעינו האיסור לאונן לאכול קודשים, ולכן שרפו אותו [רש"י, רמב"ן, אור החיים]. דעה נוספת בחז"ל, המובאת בפרשנים, מציעה כי השעיר לא נשרף בגלל האבלות, אלא משום שנטמא בשוגג בזמן שהמתינו לערב כדי לאוכלו [רמב"ן, רש"י, ברטנורא, דברי דוד].
כאשר מתגלה המעשה, מתואר כי משה כועס: וַיִּקְצֹף עַל אַלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר. הפרשנים תמהים מדוע הופנה הכעס כלפי הבנים ולא כלפי אהרן, שהרי אהרן היה הסמכות העליונה והוא זה שקיבל את ההחלטה. ההסבר המקובל הוא שמשה עשה זאת מפני כבודו של אהרן אחיו הגדול; הוא הפנה את פניו אל הבנים וגער בהם, אף שכוונתו הייתה לכלול בתוכחה גם את אהרן [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, משכיל לדוד]. בנוסף, ייתכן שכעס עליהם משום שהם היו הכהנים הצעירים שביצעו בפועל את עבודת הקורבנות [ביאור שטיינזלץ], או משום שמשה סבר שהם פעלו על דעת עצמם ללא ידיעת אביהם [ביאור יש"ר].
התורה מדגישה שהם היו הַנּוֹתָרִם. מילה זו נושאת מספר משמעויות: ראשית, היא באה למעט את פנחס, נכדו של אהרן, שטרם נמשח לכהונה באותה עת [תורה תמימה, מלבי"ם]. שנית, יש כאן תוכחה סמויה ודאגה עמוקה של משה: אתם, שנותרתם בחיים כאוד מוצל מאש לאחר מות אחיכם נדב ואביהוא, הייתם צריכים להיזהר שבעתיים בדיני הקודשים כדי שלא תיענשו גם אתם [רלב"ג, אלשיך, העמק דבר]. ויש שראו במילה זו ביטוי של קפידה, כאילו נאמר להם מתוך הכעס הלוואי שלא הייתם נותרים [אור החיים, צרור המור].
הפסוק נחתם במילה לֵאמֹר. בדרך כלל משמעותה היא ציווי להעביר את הדברים הלאה לאנשים אחרים, אך כאן מפרשים שהכוונה היא שמשה דרש מהם מענה אקטיבי. הוא אמר להם: "השיבוני על דבריי", ובכך נתן להם את הרשות והפתח להסביר את מעשיהם מבלי לחשוש מפגיעה בכבודו כרבם [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם].