ויקרא, פרק י׳, פסוק ט״ז

ביום חנוכת המשכן, בצל האבל על מות נדב ואביהוא, משה עורך חקירה כפולה ומעמיקה, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ, בנוגע לגורלו של וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת הקבוע של ראש חודש. הוא מגלה כי הקורבן לא נאכל אלא וְהִנֵּה שֹׂרָף במכוון, משום שהכוהנים הבינו שכאבלים אסור להם לאכול קורבן שגרתי, או מפני שנטמא. מתוך כבוד לאחיו הגדול אהרון, משה מפנה את כעסו אל הבנים שביצעו את העבודה, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר. הוא מכנה אותם הַנּוֹתָרִם כדי להזהיר אותם שבתור הבנים שניצלו ממוות עליהם לדקדק במיוחד בהוראות. לבסוף, משה פונה אליהם בדרישה לֵאמֹר, כלומר מעניק להם רשות מפורשת להשיב על דבריו ולהסביר את מעשיהם מבלי לחשוש מפגיעה בכבודו.