ויקרא, פרק י׳, פסוק ט״ז

יצא לכם פעם להרגיש מבולבלים כשמישהו עשה משהו שונה לגמרי ממה שביקשתם ממנו? זה בדיוק מה שקרה למשה רבנו ביום חנוכת המשכן. זה היה יום חגיגי מאוד, אבל גם עצוב, כי שני בניו של אהרן נפטרו. משה רצה שהשמחה של חנוכת המשכן תמשיך, ולכן הוא ביקש מאהרן ומשני בניו שנשארו לאכול את בשר הקורבנות כרגיל, למרות שהם היו עצובים ואבלים. אבל אז משה מגלה משהו מוזר. כשהוא בודק מה קרה עם שעיר הַחַטָּאת, שהוא הקורבן המיוחד של ראש חודש, הוא רואה שהם שרפו אותו באש במקום לאכול אותו. התורה משתמשת במילים דָּרֹשׁ דָּרַשׁ כדי ללמד אותנו שמשה ממש חקר ובדק את העניין. הוא לא הבין: למה קורבנות מסוימים אכלתם, ואת הקורבן הזה שרפתם? האמת היא שאהרן ובניו פשוט חשבו קצת אחרת ממשה. הם הבינו שאת הקורבנות המיוחדים של חנוכת המשכן מותר להם לאכול, אבל את הקורבן של ראש חודש, שהוא קורבן רגיל שתמיד מקריבים, אסור להם לאכול כי הם אבלים, ולכן הם שרפו אותו. משה כועס על מה שקרה, והתורה מספרת לנו שכתוב וַיִּקְצֹף עַל אַלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר. אבל רגע, למה משה כועס רק על הבנים ולא על אהרן, הרי אהרן הוא זה שהחליט? משה עשה זאת מתוך כבוד גדול לאחיו הגדול. הוא פנה אל הבנים, אבל בעצם התכוון שגם אהרן ישמע ויבין. משה קורא להם הַנּוֹתָרִם, כלומר אלה שנשארו. משה בעצם אומר להם מתוך דאגה עמוקה: אתם הבנים שנשארתם בחיים, אתם חייבים להיות הכי זהירים בעולם עם ההלכות של המשכן. בסוף, משה מסיים במילה לֵאמֹר. בדרך כלל המילה הזו אומרת שצריך להעביר את הדברים הלאה, אבל כאן משה פשוט נותן להם רשות לענות. הוא מבקש מהם להסביר לו למה הם עשו זאת, ובכך נותן להם הזדמנות לדבר ולהסביר את עצמם בכבוד.