קרה לכם פעם שהייתם חייבים לעשות תפקיד חשוב מאוד, אפילו כשהייתם עצובים? אהרן ובניו הכהנים נמצאים ביום קשה. הם עצובים מאוד בגלל הפטירה של נדב ואביהוא. בדיוק ברגע הרגיש הזה, משה ניגש אליהם ומסביר להם איך לאכול את קרבן המנחה.
משה אומר להם לאכול את הקרבן בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, כלומר בתוך החצר של המשכן. הוא מדגיש שצריך לאכול דווקא אֹתָהּ, כדי ללמד שרק את הלחם המיוחד הזה חובה לאכול באזור המקודש, לעומת לחמים של קרבנות אחרים שאפשר לאכול בכל מקום בעיר. משה מסביר שהמנה הזו היא חָקְךָ, שזה אומר מנה קבועה שמגיעה לכהנים כדי שיהיה להם מזון. הוא מוסיף שזו מנה גם עבור בָּנֶיךָ, כדי להסביר שרק הבנים הכהנים יכולים לאכול מהקרבן הזה ולא הבנות, כי יש לו קדושה גבוהה מאוד. הכהנים מקבלים את החלק שלהם מֵאִשֵּׁי ה', כלומר רק אחרי שחלק מהקרבן כבר הועלה על אש המזבח.
בסוף דבריו, משה אומר להם כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. בדרך כלל, לאדם שעצוב על קרוב משפחה שנפטר אסור לאכול מקרבנות, כי אכילה כזו צריכה להיות מתוך רוגע ושמחה. אבל משה מסביר שבאותו יום, הוא קיבל ציווי מיוחד מפי ה' שאהרן ובניו צריכים לאכול מהקרבן למרות העצב שלהם. זו הייתה הוראה חריגה רק לאותו יום של חנוכת המשכן, כדי שהכהנים יתגברו על הצער האישי ויהיו חלק מעבודת ה' של כל העם.