קרה לכם פעם שהייתם צריכים לבצע משימה חשובה עם כללים מדויקים, אבל בגלל שהייתם עצובים או מבולבלים, משהו השתבש?
זה בדיוק מה שקרה לאהרן הכוהן ולבניו. ביום שבו התחילו לעבוד במשכן, קרה להם אסון ושני בניו הגדולים של אהרן מתו. משה רבנו שם לב שאהרן והבנים שנשארו שרפו את קורבן החטאת במקום לאכול אותו. משה פונה אליהם ומסביר להם את ההלכה המדויקת.
משה אומר להם הן לא הובא את דמה. הוא מסביר להם כלל: אם היו מכניסים את הדם של הקורבן הזה פנימה, באמת היה צריך לשרוף אותו. אבל בגלל שהדם נשאר בחוץ, לא הייתה שום הצדקה לשרוף את הבשר. לאיפה בדיוק פנימה? משה משתמש במילים אל הקדש פנימה כדי להסביר במדויק לאיזה חדר הוא מתכוון. הוא לא מתכוון לחצר המשכן שגם היא נקראת קודש, וגם לא לחדר הכי פנימי שהוא קודש הקודשים. השילוב של שתי המילים מראה שהוא מתכוון בדיוק לחדר האמצעי שנקרא היכל.
מכיוון שהבשר כבר נשרף, משה לא מבקש מהם לאכול אותו עכשיו. כשהוא אומר אכול תאכלו אותה, הוא בעצם אומר להם: הייתם צריכים לאכול אותה ולא למהר לשרוף. הוא אומר את המילה פעמיים כדי להדגיש שזו הייתה חובה מוחלטת לאכול את הקורבן הזה, למרות שהם היו אבלים ועצובים מאוד באותו יום. בסוף דבריו משה מוסיף כאשר צויתי. הוא מזכיר להם שהוא כבר לימד אותם את הכלל הזה קודם לכן, כשקבע שאת הקורבנות הקדושים האלה חובה לאכול גם בזמן אבלות.