בעקבות מותם הטרגי של נדב ואביהוא, ניתן ציווי קפדני לאהרן ולבניו הדורש מהם צלילות דעת מוחלטת. הדרישה להימנע משתיית יין ומשקאות משכרים אינה רק תנאי טכני לכניסה למשכן, אלא צורך מהותי לשמירה על הגבולות הרוחניים וההלכתיים המקיימים את סדרי החיים.
הפרשנים נחלקו במשמעותה של המילה וּלְהַבְדִּיל (לעשות הפרדה) ובתפקידה של אות וי"ו שבראשה. הגישה המרכזית [רש"י, משכיל לדוד, דברי דוד] מבינה זאת כנתינת טעם לאיסור השתייה: אל תשתו יין "כדי שתוכלו להבדיל". כהן חייב להיות פיכח כדי לוודא שעבודת המקדש נעשית בקדושה ולא מתחללת, שכן עבודתו של כהן שיכור פסולה לחלוטין. לפי קו מחשבה זה, ההבדלה וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר משמעותה היכולת המעשית להבחין בשעת העבודה בין אדם טהור המותר בעבודה, לבין אדם טמא שאסור לו לעבוד.
מנגד, גישה אחרת [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, שטיינזלץ] רואה באות וי"ו תוספת ציווי ("ובנוסף"). כלומר, מלבד קדושת המקדש האוסרת כניסה בשכרות, מוטל על הכהנים תפקיד נוסף ועצמאי של הדרכת העם. יין מטשטש את המחשבה, ואדם מבולבל בשכרותו יטעה בהוראותיו ההלכתיות [ספורנו, רשב"ם, שד"ל]. גישה שלישית ופשטנית יותר [פירושי רד"צ הופמן] קוראת את המילה וּלְהַבְדִּיל כציווי ישיר ופעיל: "עליכם להבדיל!". ציווי זה נועד להדגיש לאהרן ולבניו כי למרות אבלם הכבד, אסור להם להפסיק את תפקידם הציבורי כמורי הלכה.
באשר לתוכן ההבדלה עצמה, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל מתייחס להפרדה בין מקומות, זמנים, כלים ובשר קודש לבין אלו של חול [ביאור יש"ר]. מעבר לכך, פרשנים רבים [מזרחי, מלבי"ם, חזקוני, תורה תמימה] מסבירים כי מדובר בהערכת שווי כספי של חפצים שאנשים הקדישו לבית המקדש (דיני ערכין והקדשות). על הכהן להיות צלול לחלוטין כדי לשום במדויק את ערכם של חפצי הקודש לפני שפודים אותם ומוציאים אותם לחולין.
ההבדלה וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר מהווה הקדמה לפרשיות הבאות בתורה, שיעסקו בבעלי חיים המותרים והאסורים באכילה, בדיני צרעת ובטומאות הגוף [אבן עזרא]. הפרשנים מדגישים כי קביעת טומאה וטהרה אינה תמיד פסיקת הלכה עיונית, אלא דורשת לעיתים בחינה מוחשית וראייה בעין, כגון במקרה של נגעי צרעת. לכן, נדרשת פיכחות מוחלטת גם בשעת ראיית הנגע וקביעת המציאות, ולא רק בשעת הוראת הדין [תורה תמימה, מלבי"ם].
איסור השתייה והחובה להבדיל נושאים גם רובד פסיכולוגי ורוחני. ה' ידע כי הכהנים שרויים בצער, ובמקום שיחפשו נחמה ביין שמשכיח את הדעת, הוא סיפק להם דרך אחרת לשמח את הלב ולהסיח את הדעת מן האבל – עיון בתורה. בירור ספקות הלכתיים וההבחנה המדויקת בין קודש לחול מביאים לאדם שמחה פנימית עמוקה, שכן אין שמחה כהתרת הספיקות [העמק דבר]. דרישה זו לצלילות הדעת אינה מוגבלת רק לכהנים, אלא מופנית לכל חכם ומורה הוראה בישראל, שעליו להיזהר מפני כל גורם העלול לשבש את הבנתו ולגרום לו לשנות אפילו פרט קטן בחוקי ה' [שד"ל, מזרחי].