בשיאה של חנוכת המשכן, רגע לאחר האסון שבו מתו נדב ואביהוא, פונה משה אל אהרן ובניו הנותרים בהוראה חריגה. הציווי דורש מהם להתעלות מעל לאבלם האישי והטבעי, כדי שלא לפגוע בקדושת המעמד ובשמחת השראת השכינה. משה פונה תחילה לאהרן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, ורק לאחר מכן לבניו. הסיבה להקדמתו של אהרן אינה מקרית; מדובר בציווי שנועד לשמור על כבודם וגדולתם של הכהנים, ובכל הנוגע לגדולה וכבוד – פותחים תמיד בגדול [תורה תמימה, אדרת אליהו, קיצור בעל הטורים].
משה מצווה עליהם: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ. משמעות המילה "פריעה" כאן היא גידול שער פראי והימנעות מתספורת [רש"י, אבן עזרא, חזקוני]. בנוסף הוא מורה: וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ. "פרימה" אינה קריעה רגילה של הבגד מכל מקום, אלא מתייחסת ספציפית לפרימת תפרי הבגד או שפת בית הצוואר [מלבי"ם, פענח רזא]. מתוך איסורים אלו שהוטלו על הכהנים, לומדים הפרשנים את ההלכות הנוהגות באבל רגיל, שמחויב לגדל את שערו ולקרוע את בגדיו [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה].
על אהרן ובניו נאסר לנהוג במנהגי האבלות המקובלים, בראש ובראשונה כדי שלא לערבב את אבלם האישי עם "שמחתו של מקום" ביום חנוכת המשכן [רש"י, אלשיך]. יתרה מזאת, ביום זה קיבלו אלעזר ואיתמר, שהיו כהנים הדיוטים, מעמד זמני של כהן גדול, שעליו נאסר תמיד לפרוע את שערו ולפרום את בגדיו, שכן הוא מייצג את האומה כולה לפני ה' ועליו להיות תמיד במקדש [רמב"ן, רשב"ם, ספורנו].
האזהרה מלווה בעונש חמור: וְלֹא תָמֻתוּ. מכלל לאו נשמע ההן – אם ינהגו מנהגי אבלות ויעבדו במקדש כשהם מגודלי שער וקרועי בגדים, הם יתחייבו מיתה [רש"י, שפתי חכמים, רלב"ג]. מעבר לפגיעה האישית, חטאם ישפיע על הכלל: וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף. הפרשנים מציעים מספר הסברים לקשר בין אבלות הכהנים לבין קצף אלוהי על העם כולו. גישה אחת מסבירה שהכהנים הם שלוחי הציבור, וכאשר השליח חוטא וטועה, הדבר מהווה סימן רע לשולחיו [הטור הארוך, פענח רזא]. גישה שנייה טוענת שאם הכהנים יעבדו באבלם כשהם טרודים, הקרבנות שהם מקריבים עבור העם ייפסלו ולא יכפרו עליו, או שהדבר יגרום לעם לזלזל בעבודת המקדש בראותם את הכהנים מנוולים [ברטנורא, חזקוני, דעת זקנים]. גישה שלישית רואה בכך קשר רוחני עמוק – חיותו וחוזקו של עם ישראל תלויים במנהיגיו הצדיקים המכפרים בעדו, ופגיעה נוספת בהם תביא קצף על הכלל [אור החיים]. לעומתם, יש המפרשים כי ה"קצף" אינו עונש שיושת על העם בגלל חטא הכהנים, אלא תיאור מצב: על העדה כולה יחול צער ואבל כבד כשיצטרכו לבכות את מותם של שני הצדיקים [רבנו בחיי, הכתב והקבלה].
בעוד שעל המשפחה הקרובה נאסר להתאבל, החובה עוברת לאומה כולה: וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה. מדוע הוטל הבכי על הציבור הרחב? רוב הפרשנים מסכימים כי מכאן נלמד הכלל ש"תלמיד חכם שמת – הכל קרוביו", וצרתם של מנהיגי ישראל מוטלת על העם כולו להתאבל עליה. בנוסף, אילו רק האחים היו בוכים, עלול היה להיווצר רושם מוטעה שהם בוכים מצער על כך שהמתים היו רשעים ונענשו; בכיים של הזרים ושל כלל ישראל, מוכיח את גודל האבדה לציבור ואת צדקותם של המתים שחסרו לעם [תולדות יצחק, ספורנו].
המילים אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה' מדגישות את אופי המיתה. הכפילות המילולית מלמדת שזוהי שריפה שמימית ייחודית – שריפת הנשמה בעוד הגוף נותר קיים, והיא המהווה אב טיפוס לעונש השריפה ההלכתי שנידון בבית דין [מלבי"ם, אדרת אליהו]. לבסוף, יש הרואים במילים אלו רמז להבטחה רוחנית: מי שבוכה ומתאבל על אדם כשר, מוחלים לו על עוונותיו, והבכי על "השריפה אשר שרף ה'" מבטיח, כביכול, להסתפק בשריפה זו ולא להביא שריפה ופורענות נוספת בעם [אור החיים].