לאחר קציפתו של משה על אלעזר ואיתמר בעקבות שריפת שעיר החטאת, לוקח אהרן על עצמו את האחריות ומשיב למשה. המילים וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן מצביעות על לשון עזה וקשה, בניגוד ללשון "אמירה" הרכה. הפרשנים מסבירים שאהרן דיבר בתקיפות כדי להגן על בניו, מתוך חרדת לבו, או משום שמדובר במשא ומתן הלכתי הדורש עמידה איתנה [אור החיים, מזרחי, הנצי"ב]. הסיבה שאהרן השיב למשה ולא הבנים אליהם פנה משה, היא מדרך כבוד; הבנים ידעו את ההלכה ויכלו להשיב, אך סברו שאין זה ראוי שתלמיד ישיב בפני רבו או שבן ידבר בפני אביו, ולכן אהרן ייצג אותם בתשובתו [רש"י, משכיל לדוד, צרור המור].
בתחילת טענתו אומר אהרן: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו נאמרו בתמיהה, כתשובה לחשד של משה. משה סבר שהבנים ההדיוטות זרקו את דם הקורבן בעודם אוננים (אבלים ביום המיתה), ובכך חיללו ופסלו אותו ולכן נאלצו לשורפו. על כך משיב אהרן: וכי הם הקריבו? הרי אני ביצעתי את העבודה, וכיוון שאני כהן גדול, מותר לי להקריב קורבנות גם בזמן אנינות [רמב"ן, רש"י, אור החיים, מלבי"ם]. גישה פרשנית אחרת מסבירה שמילים אלו מתארות את גודל השבר: אהרן אומר שממש היום הוא ובניו הקריבו את קורבנות החנוכה שלהם בשמחה, ובתוך שיא הגדולה הזו באה עליהם צרה נוראה, ככלה שזנתה בתוך חופתה [רשב"ם, ספורנו, שד"ל].
על כך הוא מוסיף: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה. כלומר, פקדו אותי צרות ומקרים קשים במות שני בניי, ובעקבות כך חל עליי דין "אונן". ההלכה קובעת שגם אם לא היה מדובר בבניו, אלא בשאר קרובים שהתורה מחייבת להיטמא להם, הכהן הופך לאונן ואסור באכילת קודשים [רש"י, רלב"ג, צרור המור].
מכאן ניגש אהרן לעיקר טענתו: וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם. המילה "ואכלתי" משמעותה כאן מותנית – "ואם הייתי אוכל" [אבן עזרא, גור אריה]. המילה הַיּוֹם טומנת בחובה משמעות כפולה. מצד אחד, היא מדגישה את זמן האנינות, שכן איסור אכילת קודשים לאונן מן התורה חל רק ביום הקבורה עצמו ולא בלילה שלאחריו [רש"י, תורה תמימה]. מצד שני, היא מצביעה על סוג הקורבן – "חובת היום". אהרן עורך חילוק הלכתי ברור: הקורבנות שמשה ציווה עליהם לאכול באותו יום למרות האבל היו "קודשי שעה" (קורבנות חד-פעמיים לחנוכת המשכן), אך שעיר החטאת שנשרף היה שעיר של ראש חודש, שהוא קורבן קבוע של "קודשי דורות". אהרן טוען בקל וחומר: אם הותר לנו באופן חריג לאכול קודשי שעה, אין זה אומר שמותר לנו להקל ולאכול קודשי דורות בעודנו אוננים [רש"י, ספורנו, חזקוני, רש"ר הירש].
אהרן מסיים בשאלה הרטורית הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'. מבחינה דקדוקית, האות ה"א במילה זו משמשת כה"א השאלה ("האם ייטב?"), למרות שהיא מנוקדת בפתח ולא בחטף-פתח כמקובל [מנחת שי, אבן עזרא, הכתב והקבלה]. מעבר לטיעון ההלכתי, אהרן מעלה כאן טענה רוחנית ומוסרית כבדת משקל: אכילת קודשים על ידי הכהנים נועדה לכפר על העם וצריכה להיעשות מתוך שלמות ושמחה. כיצד ייתכן שכהן השרוי ביגון עמוק, שזה עתה חווה נזיפה אלוהית קשה, יאכל בשר חטאת כדי לכפר על העדה? אכילה כזו, הנעשית מתוך שבר וכאב ולא מתוך נחת, אינה יכולה להיות כפרה ראויה ואינה יכולה להיות טובה ורצויה בעיני ה' [שד"ל, הנצי"ב, שטיינזלץ].