מיד לאחר הטרגדיה של מות נדב ואביהוא, פונה משה אל אהרן ובניו בהוראה חריגה. הפסוק מציג ציווי מיוחד לאכילת הקורבנות, המשלב בתוכו הלכות זמניות לצד קביעת דינים לדורות, תוך התייחסות למצבם הנפשי וההלכתי של הכוהנים כאבלים.
הדיבור מופנה לאהרן ולשני בניו. הפרשנים מציינים כי עצם הפסקת הרצף מפסוקים קודמים באה ללמד דרך ארץ, שכן הקב"ה ומשה באו לנחם את אהרן על מות בניו [רבנו בחיי, שפתי כהן]. המילה אֶל המקדימה כל שם מלמדת כי שלושתם היו שווים בכבודם ובשתיקתם לנוכח האסון [מלבי"ם].
לגבי בחירת המילים בָּנָיו הַנּוֹתָרִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש הבדל לשוני בין "נשאר", המציין הישארות חיובית ומכוונת של דבר חשוב, לבין "נותר", המציין הישארות מקרית של שארית פחותה. מכאן לומדים שגם אלעזר ואיתמר היו למעשה ראויים למות, אם בשל עוון חטא העגל ואם בשל קרבתם לחטא אחיהם, אך הם ניצלו בזכות תפילת משה או זכות אבותיהם [רש"י, הכתב והקבלה, מלבי"ם, תורה תמימה]. מנגד, יש המפרשים בפשטות כי הכוונה היא שנותרו בחיים [ביאור יש"ר].
משה מצווה עליהם קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה', כלומר את החלק שנותר לאחר שהקומץ מן המנחה הוקטר ונשרף באש המזבח [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. הציווי כאן מחודש ונועד להדגיש כי אף על פי שהם במעמד של "אוננים" (אבלים ביום הפטירה) שבאופן טבעי אסורים באכילת קודשים, כאן ניתנה להם הוראת שעה חריגה המאפשרת ואף מחייבת אותם לאכול מהמנחה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. מדובר בשתי מנחות ספציפיות שהוקרבו באותו יום: מנחת היום השמיני למילואים ומנחת נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה [רש"י, מלבי"ם, חומש קה"ת].
ההוראה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת באה להדגיש שיש לאוכלה כשהיא אפויה ללא חמץ [נתינה לגר]. מכיוון שמנחות אלו היו קורבנות ציבור וקורבנות שהובאו כהוראת שעה ולא לדורות, היה צורך לפרש במפורש שיחולו עליהן כל דיני המנחות הרגילים [רש"י, מזרחי].
באשר למיקום האכילה, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, אין הכוונה לאכילה ממש בסמוך למזבח, אלא בכל תחום חצר המשכן (העזרה) המקודשת, תוך הוצאת ההיכל וגג המזבח מכלל היתר זה [רבנו בחיי, תורה תמימה, חזקוני]. בנוסף, נלמד מכאן שקודשי קודשים נאכלים רק כאשר המזבח שלם ואינו פגום [תורה תמימה]. סיום הפסוק כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא מסביר את חומרת דיני האכילה, והמילה הִוא נדרשת כמיעוט, הבא להוציא קודשים קלים (כמו לחם של קורבן תודה ואיל נזיר), שאינם מוגבלים לאכילה בעזרה בלבד אלא נאכלים בכל העיר [מלבי"ם, אדרת אליהו].