ויקרא, פרק י׳, פסוק י״ב

בעיצומו של יום חנוכת המשכן ולאחר מות נדב ואביהוא, פונה משה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר כפעולה של ניחום אבלים, ומכנה את הבנים הַנּוֹתָרִים שכן הם שרדו וניצלו ממוות למרות קרבתם לחטא אחיהם. כהוראת שעה חריגה המאפשרת לאבלים לאכול מקדשי הקודשים, משה מצווה עליהם קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה כדי לאכול את השארית הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' לאחר שחלקה נשרף באש. הוא מורה להם וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת ללא חמץ כבמנחה רגילה, ומגדיר שמיקום האכילה יהיה בחצר המשכן, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ השלם. החובה לאכול סמוך למזבח נובעת מכך שקורבן זה הוא כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, משפט המלמד שכל קדשי הקודשים חייבים להיאכל במקום קדוש, בניגוד לקורבנות קלים יותר.