הציווי לאהרן ובניו להימנע משתיית יין ניתן מיד לאחר מותם הטרגי של נדב ואביהוא. הפרשנים מציינים כי בניגוד למנהג המקובל להשקות אבלים ביין כדי לנחמם על מתיהם, הכהנים מוזהרים שלא לשתות יין למרות אבלם [בכור שור, חזקוני, העמק דבר]. בנוסף, סמיכות הפרשיות רומזת לסיבה שבגללה נענשו נדב ואביהוא; לפי חלק מהדעות, הם נכנסו למשכן כשהם שתויי יין, ומתוך שכרותם טעו בהוראה והקריבו אש זרה [רמב"ן, רקנאטי, כלי יקר].
התורה משתמשת בביטוי יַיִן וְשֵׁכָר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור על יַיִן חל כאשר הוא נשתה "דרך שכרותו" – כלומר, יין חי (שאינו מהול במים) בכמות משמעותית (רביעית) הנשתית בבת אחת. במקרה שהיין נמהל במעט מים או שנשתה בהפסקות, הכהן פטור מעונש [רש"י, מזרחי, תורה תמימה].
לגבי המילה וְשֵׁכָר, הפרשנים חלוקים: יש הסבורים כי המילה באה רק כדי להדגיש את מצב השכרות שנגרם מהיין עצמו, ולדעתם שאר משקאות משכרים אינם כלולים באיסור החמור של התורה [רמב"ן, רש"י]. לעומתם, פרשנים אחרים קובעים כי המילה מתייחסת לכל סוגי המשקאות המשכרים, כגון אלו העשויים מחיטה, תמרים או דבש [אבן עזרא], וכי גם עליהם יש איסור, אם כי העונש על שתייתם עשוי להיות קל יותר מעונש המיתה השמור לשתיית יין [רמב"ם מובא בטור, תורה תמימה].
המילים אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ נועדו להגדיר במדויק על מי חל האיסור. המילה אִתָּךְ (בדומין לך) ממעטת כהנים פסולים, כגון חללים או בעלי מומים, שאינם כשרים לעבודת המקדש [רבנו בחיי, צפנת פענח, מלבי"ם]. כמו כן, האזהרה מכוונת ספציפית לכהנים השייכים למשמרת שעובדת באותו השבוע, שכן עליהם להיות מוכנים לסייע בעבודה בכל עת, מבלי שדעתם תהיה משובשת [רבנו בחיי, נחל קדומים].
הביטוי בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ מעלה את השאלה האם עצם הכניסה למשכן בשכרות גוררת עונש מוות. הפרשנים מסכימים כי עונש המיתה ופסול העבודה חלים רק כאשר הכהן השיכור מבצע בפועל את עבודת הקורבנות. עצם הכניסה למשכן או ההתקרבות למזבח ללא ביצוע עבודה אמנם אסורה באזהרה, אך אינה גוררת עונש מוות מן התורה [רמב"ן, מלבי"ם]. המילים חֻקַּת עוֹלָם באות ללמד שאיסור זה תקף לכל סוגי העבודות במקדש, אפילו לעבודות קלות יחסית (כמו יציקת שמן או תנופה) שזר (מי שאינו כהן) לא היה מתחייב עליהן מיתה [רמב"ן, תורה תמימה].
לבסוף, מטרת הציווי היא לשמור על צלילות הדעת. היין מוליד שלושה דברים שליליים: שינה ובלבול המונעים תפקוד תקין, גסות רוח המטשטשת את ההבדל בין קודש לחול, ובלבול השכל הפוגע ביכולת לפסוק הלכה [רבנו בחיי]. התורה דורשת ממשרתי האל וממורי ההלכה לפעול תמיד מתוך שכל ישר, שקול וצלול, ולא מתוך התלהבות יצרית או דמיון משובש הנגרמים כתוצאה משכרות [רש"ר הירש].