ברגע נדיר של התמודדות אנושית והנהגתית, מתגלה גדולתו של מנהיג האומה דווקא מתוך נכונותו לחזור בו מדעתו. לאחר עימות הלכתי מתוח, שבו גער משה באהרן ובניו על ששרפו את קורבן החטאת במקום לאוכלו בזמן אנינותם, חל מהפך בגישתו.
המילים וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אינן מציינות רק קליטת צליל, אלא קבלה והפנמה של הדברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפעולת השמיעה כאן משמעותה הסכמה. מעבר לכך, יש הרואים במילה זו רמז לכך שמשה נזכר לפתע שבאמת כך שמע מפי ה' בעבר [תורה תמימה, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. בניגוד להרגלו להיות המלמד ומוסר התורה, כאן משה בוחר בעמדת השומע והלומד מאחיו [פרדס יוסף].
הביטוי וַיִּיטַב בְּעֵינָיו מבטא את תגובתו החיובית והכנה. משה לא רק השלים עם המצב באילוץ, אלא שמח על סברתם הישרה של אהרן ובניו שהיטיבו להורות כהלכה [ספורנו], והבין כי מעשיהם נעשו כדין ורצויים גם בעיני ה' [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. הוא הכיר בכך שהצדק עם אהרן, והבין את ההקשר העמוק של המאורעות [העמק דבר].
כיצד קרה שמשה רבנו נעלמה ממנו הלכה זו, המבחינה בין קורבנות שהם הוראת שעה לקורבנות לדורות? סביב שאלה זו מתפתחת מחלוקת מרתקת באשר לקשר שבין כעס לשכחה. גישה אחת גורסת כי טעותו של משה היא שהובילה לכעסו; מכיוון ששכח את ההלכה המדויקת, הוא הקפיד וקצף על כך שאהרן ובניו פסקו הלכה בעצמם וסמכו על דעתם מבלי לשאול אותו [אור החיים]. מנגד, גישה אחרת טוענת כי הכעס הוא שהוליד את הטעות. ברגע שמשה בא לכלל כעס, הסתלקה ממנו חכמתו והוא שכח את ההלכה [אדרת אליהו, מלבי"ם]. יש המשלבים בין הגישות ומסבירים כי האבל על מות נדב ואביהו גרם למשה לירידה רוחנית מסוימת ולשכחה ראשונית. כאשר ראה אותם שורפים את הקורבן מסברה אישית, כעס עליהם, ובעקבות הכעס טעה שוב והחליט בטעות שעליהם לאכול את הקורבן. רק לאחר ששמע את הסברו של אהרן, נזכר משה באמת [חתם סופר].
גולת הכותרת של האירוע טמונה בהודאתו של משה. הפרשנים מסכימים כי משה הודה בטעותו ולא בוש לחזור בו. עם זאת, ישנה הבחנה דקה וחשובה באופי ההודאה: משה לא טען להגנתו "לא שמעתי" הלכה זו מעולם מפי הגבורה, אלא הודה באמת המורכבת יותר – "שמעתי ושכחתי". עבור אדם רגיל, קל יותר לתרץ טעות בשכחה מאשר בבורות מוחלטת, אך עבור משה, מקבל התורה, לומר שמעולם לא קיבל הלכה מסוימת אינו בגדר בושה, שכן ייתכן שה' טרם לימדו. לעומת זאת, להודות שקיבל את ההלכה אך שכח אותה – זהו פגם המעיד על חולשה אנושית. למרות זאת, משה לא ניסה לחפות על טעותו בתירוצים, נמנע מלהגן על כבודו האישי, והודה בגלוי ששכח את אשר שמע [מזרחי, ריב"א, גור אריה, דברי דוד, פרדס יוסף, רש"ר הירש].