הקירבה אל הקודש טומנת בחובה עוצמה כבירה, אך גם סכנה עצומה. ככל שהאדם קרוב יותר אל ה', כך נדרשת ממנו דקדקנות מוחלטת, ובפלטרין של מלך חלה מידת הדין באופן המיידי והמדויק ביותר. בתוך שמחת חנוכת המשכן, מתרחש אירוע טראגי הממחיש כי סטייה קלה ביותר של אנשי מעלה, כפי שגלגל שיניים קטן שנשבר משבש את פעולתה של מערכת מורכבת כולה, מובילה לתוצאות הרסניות. מותם של בני אהרן נועד להטיל מורא ופחד בקרב העם מפני קדושת המשכן, ולהראות כי ה' מקדש את שמו דווקא על ידי הקרובים אליו ביותר.
הפרשנים נחלקו באשר למקורה של האש הפוגעת. הגישה המרכזית בקרב חלק מן הפרשנים [רשב"ם, חזקוני, קונטרס חיבה יתירה] היא כי וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' מתאר את אותה האש בדיוק המוזכרת בפסוק הקודם, אשר ירדה מן השמים כדי לאכול את הקרבנות. אש זו יצאה מקודש הקודשים, פגעה בנדב ואביהוא שעמדו בהיכל לפני מזבח הזהב, והמשיכה בדרכה החוצה אל מזבח העולה. לעומתם, פרשנים אחרים [שד"ל, רד"צ הופמן] סבורים כי מדובר באש אחרת לחלוטין, שיצאה לאחר שהקרבנות כבר נאכלו. מכל מקום, המילה "ותצא" מעידה על תנועה מובהקת מן הפנים, מקודש הקודשים, אל החוץ [מלבי"ם].
באשר למהות חטאם של נדב ואביהוא, הפרשנים מסכימים כי כוונתם המקורית הייתה לשם שמים. הם ביקשו להתקרב אל האור העליון, להוסיף אהבה על אהבה, ולהתדבק בשכינה מתוך התלהבות רוחנית [אבן עזרא, הכתב והקבלה, ברכת אשר, חב"ד]. אולם, התלהבות זו הובילה אותם למספר כשלים חמורים, שעליהם נחלקו המפרשים:
דעה אחת [ר' אליעזר ברש"י, תורה תמימה, פני דוד] גורסת כי הם חטאו בכך שהורו הלכה בפני משה רבם. הם הסיקו נכונה שיש מצווה להביא אש מן ההדיוט, אך טעו ביישום ההלכה כשהכניסו אש כזו למזבח הפנימי, ועשו זאת מבלי ליטול עצה ממשה ואהרן. בכך הפגינו גאווה מסוימת ורצון להנהיג את הדור [תולדות יצחק, פרדס יוסף]. הבאת אש חיצונית בטרם ירדה אש מן השמים נחשבה לפגיעה בכבוד שמים [רא"ש, דעת זקנים].
דעה שנייה [ר' ישמעאל ברש"י, שפתי חכמים, לבוש האורה] קובעת כי הם נכנסו למקדש כשהם שתויי יין. מתוך רצון להגיע להתעלות רוחנית, הם שתו יין, אך המקדש אינו סובל שכרות שהיא היפוכה של הקדושה המיושבת. בשל שכרותם, האש שהקריבו הפכה ל"אש זרה".
גישה נוספת [אור החיים, גור אריה, שפתי חכמים] רואה במאורע זה עונש מושהה. בני אהרן התחייבו מיתה עוד במעמד הר סיני, כאשר הציצו בשכינה ("ויחזו את האלוהים"), אך ה' המתין ולא הענישם אז כדי לא להשבית את שמחת מתן תורה. כעת, משהוסר חסד ההמתנה, החטא במשכן שימש כגורם שהפעיל את מידת הדין הישנה.
העונש בא לידי ביטוי במידה כנגד מידה: הם חטאו באש, ולקו באש [משכיל לדוד, חזקוני]. תיאור הפגיעה וַתֹּאכַל אוֹתָם מלמד על אופן מיתתם הייחודי. רוב הפרשנים [רבנו בחיי, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ] מסבירים כי לא הייתה זו שריפה רגילה שכילתה את בשרם. שני חוטי אש נכנסו לתוך חוטמיהם ושרפו את נשמתם מבפנים, בעוד גופם החיצוני ובגדיהם נותרו שלמים לחלוטין, בדומה למוות פתאומי ממכת ברק. מיתה זו, המכונה "שריפת נשמה וגוף קיים", מקבילה למיתת נשיקה שבה הנפש נפרדת מן הגוף מתוך דבקות עזה [צרור המור]. יש מן הפרשנים המדייקים כי המילה אוֹתָם באה למעט את בגדיהם, כלומר: האש אכלה אותם, אך לא את כותנותיהם [מלבי"ם, הדר זקנים].
סיום הפסוק, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה', מדגיש כי מותם אירע בתוך הקודש פנימה, במקום שבו הקריבו את הקטורת [ביאור יש"ר]. כפילות התיאור ("ותאכל אותם" ולאחר מכן "וימתו") רומזת לכך שמלבד החטא הגלוי של הקרבת האש הזרה, היה בהם פגם פנימי ודק שנודע רק "לפני ה'" ולא היה גלוי לבני אדם [דברי דוד]. היותם מוטלים מתים בתוך אזור המקודש, שאליו אסור ללוויים להיכנס, דרש את הוצאתם בדרכים חלופיות, כגון דחיפתם החוצה על ידי מלאך או גרירתם באמצעות חניתות ברזל [דעת זקנים, חזקוני]. בסופו של דבר, מותם הטראגי של קדושי עליון אלו נועד לקדש את שם ה' בעולם ולהעביר מסר נצחי על גבולות הקרבה אל הקודש.