האחריות העצומה שבמסירת דבר ה׳ והנהגת העם דורשת צלילות דעת מוחלטת. לאחר הציווי על הכהנים להימנע משתיית יין בעת עבודת המשכן, מרחיב הכתוב את האיסור גם לתחומי הפסיקה והוראת התורה.
הפסוק קובע כי חכם או כהן השתוי מיין אסור בהחלט בפסיקת הלכה, וזהו תפקיד וּלְהוֹרֹת [שד"ל, בכור שור]. אין מדובר רק בעצה טובה שנועדה למנוע טעויות ושיבושים בהבנת ההלכה [ביאור שטיינזלץ], אלא באיסור אלוהי מוחלט. משום כך, גם אם המורה השתוי החמיר בדין ולא נגרם כל מכשול מעשי, עצם ההוראה במצב של שכרות מהווה עבירה על הציווי [גור אריה, דברי דוד].
הפרשנים מסכימים כי איסור זה מתמקד אך ורק בהוראה הלכה למעשה. לפיכך, מותר לאדם לשתות יין וללמוד משנה, ויש הסבורים כי מותר אף ללמוד תלמוד מתוך שכרות, כל עוד הלימוד אינו מוביל לפסיקה מעשית [תורה תמימה, אדרת אליהו]. עם זאת, חכם שדברי תורתו מתקבלים מיד כהלכה למעשה על ידי שומעיו, מנוע מללמד את תלמידיו לאחר שתיית יין [פרדס יוסף]. מזווית נוספת, העיסוק המעמיק בחוקי התורה בדרך של פלפול והוראתם לתלמידים מקשיבים, נועדו לשמש מקור לשמחת הנפש, אשר בכוחה להשכיח מאהרן הכהן את צערו ויגונו [העמק דבר].
למרות חומרת האיסור, קיימת הבחנה ברורה בענישה. מתוך סמיכות המילים בפסוקים הקודמים, לומדים הפרשנים כי עונש המיתה בידי שמיים שמור אך ורק לכהנים העובדים במקדש כשהם שתויי יין. לעומתם, חכמים המורים הלכה מתוך שכרות אומנם עוברים על איסור חמור, אך אינם חייבים מיתה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, בכור שור, דברי דוד].
בנוסף, הפרשנים דורשים את מילות הפסוק ככאלו המקיפות את כלל רבדי התורה, בכתב ובעל פה: המילה וּלְהוֹרֹת מתייחסת לפסיקת ההלכות המעשיות [חזקוני, אדרת אליהו]. המילים אֶת כָּל הַחֻקִּים מצביעות על המדרשים, על המידות שהתורה נדרשת בהן ועל הכללים שאין להם טעם שכלי מובהק [תורה תמימה, העמק דבר, חזקוני]. המילים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' מכוונות למסורות ההלכה הפסוקה [תורה תמימה, חזקוני]. לבסוף, המילים בְּיַד מֹשֶׁה כוללות את המקרא [חזקוני], את התלמוד הסומך את התורה שבעל פה על הכתובים [תורה תמימה, העמק דבר, אדרת אליהו], וכן את הסמכות האנושית שניתנה לחכמים להכריע בספקות [תורה תמימה], ובכך הן מאגדות את כלל התורה והמצוות [ביאור יש"ר, אבן עזרא].