תארו לעצמכם שקיבלתם אחריות למשימה חשובה מאוד שכל החברים שלכם סומכים עליכם שתבצעו, אבל בדיוק באותו יום קרה משהו שגרם לכם להיות עצובים מאוד. האם הייתם ממשיכים במשימה או עוצרים הכול? מצב דומה קרה לאהרון ובניו. הם היו עצובים ואבלים כי נדב ואביהו נפטרו. בתוך כל העצב הזה, נוצר ויכוח הלכתי בין משה לבני אהרון על קורבן מיוחד של אותו היום, השעיר של ראש חודש.
משה מגלה שהכוהנים שרפו את הקורבן במקום לאכול אותו, והוא פונה אליהם ושואל מַדּוּעַ. המילה הזו מורכבת למעשה משתי מילים, "מה דעת". משה בעצם שואל אותם מה ההיגיון שעומד מאחורי המעשה שלהם. משה בירר ובדק היטב ושום דבר לא פסל את הקורבן. לכן הוא שואל למה לא אכלתם את החטאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ. משה לא מתכוון לשאול למה אכלתם במקום אחר, הרי הם לא אכלו בכלל. הוא מתכוון לומר: הקורבן נשאר במקום הקדוש, בחצר המשכן, והוא לא נפסל, אז למה לא אכלתם אותו? הוא מוסיף ואומר כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כדי להזכיר להם שקורבנות קדושים כל כך נפסלים מיד אם הם יוצאים החוצה מהחצר, אבל כאן הקורבן נשאר במקומו והיה כשר לגמרי.
משה מסביר להם שהאכילה של הקורבן היא לא מתנה שנועדה להשביע אותם אם הם רעבים, אלא חובה חשובה. הוא אומר להם וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה. התפקיד של הכוהנים הוא לאכול את הקורבן, ועל ידי האכילה הזו ה' סולח לעם ישראל על החטאים שלהם. הכלל הוא שהכוהנים אוכלים, ומי שהביא את הקורבן מקבל כפרה. משה חשב שדווקא בגלל שמדובר בקורבן שנועד לכפר על כל העם, המשימה הזו כל כך גדולה וחשובה עד שהיא דוחה את העצב האישי שלהם, ולכן היה עליהם לאכול את הקורבן למרות הכול.