קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך בוגרים וחכמים, עד שהחלטתם לעשות משהו חשוב לגמרי לבד, בלי להתייעץ עם המבוגרים שאחראים עליכם? זה בדיוק מה שקרה ביום הכי חגיגי במדבר, היום שבו פתחו את המשכן. נדב ואביהוא, הבנים הגדולים של אהרון הכהן, הרגישו בטוחים בעצמם. התורה מדגישה שהם היו בְנֵי אַהֲרֹן כדי ללמד אותנו שמתוך גאווה ותחושת חשיבות על כך שהם הבנים של הכהן הגדול, הם חשבו שהם כבר לא צריכים לשאול את אבא שלהם או את משה רבם מה לעשות, והחליטו להחליט בעצמם.
כל אחד מהם לקח כלי אישי לאיסוף גחלים, שנקרא מחתה. המילים אִישׁ מַחְתָּתוֹ מראות לנו שהם פעלו לגמרי לבד, אפילו בלי לדבר אחד עם השני, ולא השתמשו בכלים המיוחדים של המשכן. הם שמו בתוך הכלים שלהם אֵשׁ זָרָה, כלומר אש רגילה שהם הביאו מבחוץ, במקום לחכות לאש הקדושה שתרד מהשמיים או לקחת אש מהמזבח.
הבעיה הגדולה ביותר במעשה שלהם הייתה שהם עשו דבר אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. הם עשו פעולה שה' בכלל לא ביקש מהם לעשות. בגלל שהם פעלו מתוך גאווה, הביאו אש רגילה ולא הקשיבו לכללים של עבודת ה', האירוע החגיגי הסתיים בצורה עצובה, והם נענשו ואיבדו את חייהם. הסיפור הזה מזכיר לנו שכאשר אנחנו עובדים את ה', חשוב לעשות זאת מתוך הקשבה ומשמעת, ולא רק לפי מה שמתחשק לנו באותו רגע.