יצא לכם פעם לחשוב מה עושים כשבאמצע חגיגה גדולה ומשמחת קורה פתאום משהו עצוב מאוד? זה בדיוק מה שקרה ביום המיוחד שבו חנכו את המשכן. נדב ואביהוא נפטרו, והיה צריך לפנות אותם מהר מהמקום הקדוש כדי לשמור עליו טהור. משה קרא למישאל ואלצפן, בני הדודים שלהם, וביקש מהם לעזור. אולי תשאלו למה האחים שלהם, אלעזר ואיתמר, לא עשו את זה? הסיבה היא שביום המיוחד הזה, האחים קיבלו תפקיד חשוב מאוד של כהנים גדולים, ולכהן גדול אסור להיטמא אפילו לקרוב משפחה.
התורה מספרת שאבא של מישאל ואלצפן היה דֹּד אַהֲרֹן. המילה דוד לא רק מסבירה את הקרבה המשפחתית, אלא גם מסמלת אהבה וידידות. הוא היה אדם שאוהב שלום ממש כמו אהרן, ומשה ידע שהבנים שלו באמת ישתתפו בצערו של אהרן מכל הלב. משה אומר להם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם. הוא מרגיע אותם ומבקש מהם לא לפחד להתקרב. למרות שהם היו רק בני דודים, התורה קוראת להם אחים, כי בתנ"ך גם קרובי משפחה קרובים וחברים טובים נקראים אחים.
משה מבקש מהם להוציא אותם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ, כלומר מהחצר של המשכן. משה רצה שהם יפנו את העצב כמה שיותר מהר, כדי לא להרוס את השמחה הגדולה של חנוכת המשכן. לבסוף, הם התבקשו לשאת אותם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כדי להביא אותם לקבורה. שם, מחוץ למחנה, הורידו מהם את בגדי הכהונה הקדושים והלבישו אותם בבגדים רגילים, ואת בגדי הכהונה טיהרו כדי שכהנים אחרים יוכלו להשתמש בהם בעתיד.