ויקרא, פרק י׳, פסוק ז׳

בשעת משבר טרגי, הכהנים נדרשים להתעלות על אבלם האישי ולהמשיך בעבודת הקודש, ולכן מוזהרים וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ כדי להתאבל ולהשתתף בקבורה. איסור יציאה זה, החל בזמן העבודה על הכהן הגדול או על כלל הכהנים לדורות, נועד למנוע סכנה של טומאת המקדש והעדה. הדרישה הנוקשה מנומקת בכך שכִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם, שכן משיחתם בשמן מקדישה אותם לפאר את כבוד ה', שלפניו אין באמת מוות אלא רק החלפת מקום החיים. בתגובה להוראה, אהרן ובניו הנותרים נמנעו מלהראות סימני אבלות במשכן אלא וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וצייתו לו מיד מתוך הבנה שדבריו הם דברי ה'. ציות מוחלט זה מבטא קבלת מרות מלאה של ההנהגה, בניגוד לפעולתם העצמאית של נדב ואביהוא.