תארו לעצמכם שעבדתם קשה במשך שנה שלמה כדי לגדל כרם ענבים מתוקים ויפים, והנה סוף סוף הגיעה עונת הבציר, הזמן שבו אוספים את הפירות. מה הייתם עושים עם כל הענבים האלה? התורה מלמדת אותנו דבר מיוחד מאוד על דאגה לאחרים בדיוק ברגע הזה. בזמן שאוספים את הענבים, יש מצווה שנקראת וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל. המילה הזו מזכירה את המילה עולל, שפירושה תינוק קטן. לפעמים צומחים על הגפן אשכולות ענבים קטנים מאוד, שלא הספיקו להבשיל או שאין להם צורה רגילה ומלאה של אשכול. התורה אומרת לבעל הכרם לא לקטוף את אשכולות ה"תינוקות" האלה, אלא להשאיר אותם על העץ.
בנוסף, יש עוד כלל שנקרא וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט. פרט הוא דבר בודד שנפרד מהשאר. אם בזמן קטיף הענבים נושרים באופן טבעי גרגיר אחד או שניים ונופלים לאדמה, אסור לבעל הכרם להתכופף ולאסוף אותם. למי אנחנו משאירים את הענבים האלה? התורה אומרת שהם שייכים לֶעָנִי וְלַגֵּר. העני הוא אדם שאין לו מספיק כסף לקנות אוכל, והגר הוא אדם שהצטרף לעם ישראל ואין לו שדה משלו בארץ שבו הוא יכול לגדל פירות.
התורה מבקשת מבעל הכרם תַּעֲזֹב אֹתָם. כלומר, הוא לא צריך לחלק את הענבים בעצמו או לבחור לאיזה עני לתת אותם. הוא פשוט עוזב ומשאיר אותם בכרם, וכל אדם שזקוק לכך יכול לבוא ולקחת. אם הענבים גדלים במקום גבוה ומסוכן, בעל הכרם צריך להוריד אותם בזהירות כדי שהעניים יוכלו לקחת אותם בבטחה.
בסוף, התורה מזכירה לנו אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. ה' מזכיר לנו שהארץ והפירות שייכים בעצם לו. כשאנחנו עובדים, מצליחים ומרוויחים דברים טובים, אנחנו צריכים לזכור לחלוק אותם עם החלשים בחברה. ה' שומר מאוד על העניים, וחשוב לו שנבין שאי אפשר באמת לעשות את רצון ה' בלי לדאוג מכל הלב גם לאנשים שסביבנו.