הפסוק מציג את חובתו החברתית והמוסרית של בעל השדה והכרם בזמן הבציר, ומבסס את זכותם של החלשים בחברה לחלק מיבול הארץ. הפסוק מגדיר שתי מתנות עניים ייחודיות לכרם, ומנחה כיצד יש להעבירן לידיהם.
המצווה הראשונה היא וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עוללות נגזרת מהמילה "עולל" (תינוק או יונק), והיא מתארת אשכולות ענבים קטנים, פגומים או כאלה שטרם הבשילו, אשר נראים לעומת האשכולות הרגילים כעולל לעומת איש בוגר [רבנו בחיי, מלבי"ם, רש"ר הירש]. הפרשנים מסכימים כי אשכול מוגדר כ"עוללות" כאשר חסרה בו הצורה הטבעית של אשכול מלא, המורכבת משני מאפיינים: "כתף" במובן של אשכולות קטנים המסתעפים הצידה ונשענים זה על זה ככתפיים, ו"נטף" במובן של ענבים התלויים ויורדים ישירות מן השדרה המרכזית. אשכול שאין לו לא כתף ולא נטף, אלא ענביו מפוזרים או מקובצים יחד ללא שדרה ברורה, שייך לעניים [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. איסור זה תקף גם במקרה חריג שבו הכרם כולו הצמיח רק עוללות, ובעל הכרם אינו רשאי לקחתם [תורה תמימה, רלב"ג]. יש המבארים שהפועל "תעולל" קשור גם לפעולת הכריתה והתלישה [אבן עזרא, הכתב והקבלה], ויש המסבירים שהוא מציין פעולה מאוחרת, כלומר חזרה אל הכרם לאחר סיום הבציר המרכזי כדי ללקט את שאריות היבול [מלבי"ם, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
המצווה השנייה היא וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט. הפרשנים מסבירים כי המילה "פרט" קשורה למושג של דבר נפרד ובודד, בדומה לביטוי "כלל ופרט", והיא מתייחסת לגרגרי ענבים בודדים הנושרים מן האשכול ונופלים לארץ [רבנו בחיי, מלבי"ם, הכתב והקבלה]. הכלל הוא שגרגיר אחד או שניים שנפלו נחשבים לפרט ושייכים לעניים, אך אם נפלו שלושה גרגרים יחד, הם נחשבים כשייכים לבעל הכרם [רבנו בחיי, תורה תמימה]. תנאי נוסף וחשוב הוא שהנשירה תתרחש באופן טבעי מחמת פעולת הבציר עצמה, אך אם בעל הכרם חתך אשכול שלם והוא נפל או הסתבך בעלים, אין זה נחשב לפרט [תורה תמימה, רלב"ג].
התורה מייעדת מתנות אלו לֶעָנִי וְלַגֵּר. הגר המוזכר כאן הוא גר צדק, והוא מושווה לעני משום שכמו שהעני חסר אמצעי מחיה שוטפים, כך הגר חסר נחלת אבות בארץ להישען עליה [רלב"ג, אדרת אליהו].
הפעולה הנדרשת מבעל הכרם כלפי העניים היא תַּעֲזֹב אֹתָם. הפרשנים מדגישים את הבחירה בפועל "תעזוב" לעומת המילה "תיתן". משמעות העזיבה היא הפקר מוחלט והוצאה מרשות הבעלים. לבעל הכרם אין כל זכות להחליט לאיזה עני להעניק את הפירות, והוא אינו רשאי אפילו לסייע לעני מסוים ללקט, שכן בכך הוא גוזל עניים אחרים. עליו פשוט להניח את הפירות במקומם כפי שהם, וכל הקודם זוכה [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם]. עם זאת, במקרים שבהם הגפנים מודלות לגובה רב ויש סכנה לעניים לטפס ולהידחק כדי לקחת את העוללות, בעל הבית מחויב להוריד את הפירות בעצמו ולהניחם בבטחה לפני העניים [תורה תמימה, הכתב והקבלה]. המילה "אותם" באה למעט וללמד שההפקר מיועד לעניים בלבד ולא לחיות או לעופות, ואם לא הגיעו עניים לאסוף את הפירות בזמן, אין חובה להשאירם [תורה תמימה, אדרת אליהו]. בנוסף, מריבוי המילה "תעזוב" הנשנית במקומות נוספים בתורה, למדו הפרשנים שכל ספק שמתעורר לגבי שייכות מתנות עניים מוכרע תמיד לטובת העני [תורה תמימה, מלבי"ם]. כמו כן, אם בעל הכרם עבר על האיסור ולקט את הפירות, חלה עליו חובה לתקן זאת ולעזוב אותם שוב לטובת העניים [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
הפסוק נחתם בהצהרה אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. רוב הפרשנים רואים בכך אזהרה חמורה. ה' מצהיר שהוא הדיין הנאמן להיפרע ממי שיגזול את העניים. בניגוד לעבירות רכוש רגילות, כאן העונש מתבטא בגביית נפשות, שכן גזילת מזונו של העני שקולה לפגיעה בחייו ובחיי משפחתו [רש"י, שפתי חכמים, מלבי"ם]. גישה משלימה רואה בחתימה זו תזכורת פילוסופית וחברתית כי אלוהים הוא הבעלים האמיתי של הארץ ושל כולם במידה שווה. על האדם להכיר בכך שפרי עמלו לא נועד רק עבורו אלא גם עבור החלשים בחברה, ובכך החובה הסוציאלית של הדאגה לזולת והחובה הדתית כלפי ה' שזורות זו בזו ללא כל הפרדה [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].