היחס אל הזר והשונה מהווה אחת מאבני הבוחן המרכזיות למוסריותה של חברה. התורה מגלה רגישות עמוקה למצבו של האדם התלוש משורשיו, ודורשת מהחברה הקולטת לא רק להעניק לו שוויון זכויות משפטי, אלא גם לעטוף אותו בהגנה חברתית ורגשית מקיפה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה גֵּר בפסוק זה מתייחסת ל"גר צדק", אדם שמוצאו זר והוא בחר לאחרונה להצטרף לעם ישראל, בניגוד לגר תושב או למי שמשפחתו התגיירה כבר בעבר [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, התורה]. מיקומו של הפסוק מיד לאחר המצווה לכבד זקנים אינו מקרי; שתי המצוות עוסקות ביחס לאוכלוסיות חלשות. כשם שיש לכבד את הזקן בשל חולשתו הגופנית, כך יש להיזהר בכבודו של הגר בשל חולשתו החברתית והיעדר כוחו הפוליטי מול האזרחים הוותיקים [אבן עזרא, הטור הארוך, רלב"ג].
הפסוק מתאפיין במעבר בולט מלשון יחיד ללשון רבים: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ" (יחיד) לעומת "בְּאַרְצְכֶם" ו"לֹא תוֹנוּ" (רבים). הפרשנים מציעים מספר רובדי עומק להסבר תופעה זו:
ברובד המעשי-הלכתי, המילה אִתְּךָ מתייחסת לגר שמוכר לך אישית ושגיורו נעשה בפניך, בעוד המילה בְּאַרְצְכֶם מרחיבה את החובה לקבל גם גרים שהתגיירו במקום אחר ויהדותם נקבעת על פי עדים [תורה תמימה, חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם].
ברובד החברתי, המעבר מדגיש את המציאות שבה הגר נוטה בתחילה להידבק ולהישען על אדם יחיד מאזרחי המקום (אִתְּךָ), אך התורה מטילה את האחריות לשלומו על החברה כולה, ומזהירה את הרבים שלא לפגוע בו [העמק דבר]. בנוסף, הפנייה בלשון יחיד מכוונת אל מנהיגי העם וחכמיו; אם הם יכבדו את הגר, ההמון כולו ילך בעקבותיהם [אלשיך].
ברובד הרעיוני, המילה אִתְּךָ רומזת לערך המיוחד של אישיות הגר כפרט, בעוד בְּאַרְצְכֶם מסמלת את הצטרפותו לכלליות הציבור [ברכת אשר]. יש אף שראו בלשון היחיד רמז לאברהם אבינו, המושך אליו את הגרים, או להשראת השכינה עצמה השוכנת עמנו [אור החיים].
הדגשת המיקום בְּאַרְצְכֶם נועדה להציף את הקושי המובנה בחיי הגר. בארץ ישראל, המחולקת לנחלות שבטיות, הגר נותר חסר קרקע ומשענת כלכלית, מה שעלול לגרום לאזרחים להתנשא עליו [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. הוא אינו בקיא במנהגי המקום או בדרכי המשא ומתן, ולכן קל יותר לרמות אותו או ללעוג לו [בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, דווקא בארץ ישראל, שבה ישנן הטבות סוציאליות ייחודיות לעניים כמו לקט, שכחה ופאה, היה מקום לחשוד שמא הגר מצטרף רק ממניעים כלכליים. לכן התורה מדגישה שגם שם חובה לקבלו בסבר פנים יפות [תורה תמימה].
מוקד הפסוק הוא באזהרה לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. הפרשנים מסכימים כי מאחר שאיסור הונאה כספית כבר נכתב במפורש במקום אחר, הפסוק כאן מתמקד ב"אונאת דברים" – פגיעה מילולית, רגשית ונפשית [רש"י, ספורנו, שפתי חכמים, מלבי"ם]. אסור לבזות את הגר או להזכיר לו את עברו ואת מעשי אבותיו, כגון לומר לו: "אמש היית עובד עבודה זרה, ועכשיו אתה בא ללמוד תורה" [רש"י, ריב"א, רלב"ג]. פגיעה זו אינה מסתכמת רק בהעלבה בוטה וישירה; היא כוללת גם "שפת חלקות" – אמירות הנשמעות כמחמאה על הדרך שעשה מן הטומאה אל הקדושה, אך בפועל מזכירות לו את עברו הרע ומסבות לו בושה עמוקה [נחל קדומים].
התורה מתייחסת בחומרה רבה להונאת הגר, והעובר על כך עובר על מספר לאווים, שכן הטיית דינו או העלבתו נחשבות כפגיעה בה' עצמו [הטור הארוך, תורה תמימה, אור החיים]. הסיבה לכך שהתורה מנמקת איסור זה בהמשך בטענה "כי גרים הייתם בארץ מצרים", היא כדי להזכיר לישראל שגם הם היו שקועים בעבודה זרה במצרים, ועל כן אל להם להוכיח את הגר על מום שקיים גם בהם [שפתי כהן, משכיל לדוד].